במעגל אטום, מוקף מסגרת,

חי אני ונושם, את צורת חיי.

הולך ורואה את אותה הדרך,

שחוזרת מעליי, מבשרת רעות.

תמיד מאחר, רץ אחרי השביל,

שימתין ויחבור לי, יאיר לי הכל.

אקח אותך איתי בשנית, אל הארץ,

הרחוקה כשמש, מהירח ההוא,

יופיה שראיתי, אותי כה ריתק,

הצפין מבטים בקפלי נשמתי.

מראות שיאביקו, עם יעבור הזמן,

אשקר לו ואׁמר שלי הארץ.

אני מצאתי את עולם המחר.

הנחלים בו זורמים, בשתיקה הדוקה,

העצים רוחשים סודות,אפילה.

השמים זולגים, דמעות עצובות,

וענן כה גדול שנפל על בכיו,

אגם וברבור, שחורים כמו הלָיל,

הציפור שם שורקת ומנעימה לאזניי,

בשירה ארוכה שכואבת בלב,

סוגרת מעגל, מעגל של כאב.

מעגל של חיים לא שלמים ברובם,

מעגל של שנינו, לעד, לעולם...