מעשה שסח לי חכם אהרון דה קשטיל סגי נהור בעוברינו ברחובות צפת. הדבר אירע לפני מאות בשנים ולפני חמישים שנה כאחד. ואדם נשוא פנים בשם ארמנדו לה לוז חי כאחד האדם בעיר מלגה אשר במלכות ספרד, והוא כיהן כאדמירל משנה של הארמדה המלכותית. וכן היה סוחר במיני תופינים וטבק מארצות מרכז אמריקה. מעמד וכבוד היה לו, אך גם שונאים לא חסרו לו אשר האמינו בעין תחת עין על דבר קידומו של ארמנדו על חשבונם והם תכננו לגבי הגיית ארמנדו מן המסילה. לארמנדו הייתה לשכת מסחר בשגרירות הונציאנית ומידי פעם היה הולך לשם על מנת לסדר את ענייניו. מידי פעם ניסו אויביו להתנכל לו ופעם אחת הם שמו טבק באחוריו של סוסו המשובח של ארמנדו -דבר שהביא להשתוללות הסוס, לקיום הביטוי "האחרבה קולו קה נו פדו", ולגרימת נפילתו של ארמנדו על הקרקע, דבר שיצר אצל ארמנדו בעיה קשה באופן הדיבור, כך שהיה היה מחסיר את האות האחרונה ברוב המילים ובמיוחד אם הייתה עיצור. באחד הימים בעת שארמנדו פסע בדרכו ללשכתו בשגרירות הונציאנית, הוא לא שם לב שאחריו עוקב אדם רזה, בעל "זקן דל מצנע" ובעל מגבעת שוליים רחבה. נכנס ארמנדו ללשכתו אך מרוב הרגל שכח הוא לסגור אחריו את הדלת. עתה פנה ארמנדו ופתח את הארון של המשקאות, הוא הביט אחור אך לא שם לב לבלש, ואז לחץ על כפתור סמוי ומייד הופיע ארון קודש קטן ומהודר. וארמנדו נישק את הפרוכת, הצדיע לארון ואמר: "כבוד למוזה, הונור אל דיו!" והבלש המופתע מלמל: "אין ספק, הוא מראנוס -יהודי אנוס, ועתה אלך למסור את ההודעה החשובה לאינקיביזיטור הראשי - מיגואל, הוא ישמח ויעניק לי תוספת שמנה" ואז הלך הבלש אל ארמון הפאר ודיווח למיגואל על דבר יהדותו של ארמנדו: "יה מי אליגרי מונצ'ו" אמר האינקיביזטור "ממש מעניין את הסבתא, הרי הוא נוצרי נאמן ממוצא יהודי אמנם אך הוא מספיק נאמן, ושמא אולי ראית את ארמנדו מנשק את צלב ומריה הקדושה?" ויען הבלש: "בוא עמי ועם חיל משמר כבד אל תוך שגרירות ונציה, אתה תעקוב אחריו בעת הטקס ושם נתפוס אותו" "רעיון גרוע, אמר האינקיביזיטור, הרי יש לשגרירות חסינות, והדבר יפגע ביחסינו עם ונציה. מה שכן - נארוב לו בחוץ!" וכך היה, מיגואל עקב בעצמו אחר ארמנדו וירא אותו מבצע את אותו טקס, ולא יכל לשלוט בעצמו ומרוב סלידה יצא מחוץ לשגרירות ויקלל: "איז'ו דה מיל! קרא די רטון!" ויצו על חיל המשמר ללכוד את ארמנדו בעודו מחוץ לשגרירות. והנה יצא ארמנדו מחוץ לשגרירות ומדיו נוצצים לעין שמש וכיס חולצתו תפוח בשל הטבק הרב שקיווה למכור, והנה הוסתרה השמש על ידי חיילים ברובים מכודנים וסוסים, ומיגואל האינקיביזיטור הופיע לפניו: "מראנוס! מנובל, כעת תשלם על פשעיך!" ויצרח ארמנדו: "קרא דל מוארט! יא דמיקולו!" ואז זינק ארמנדו אל אחד הסוסים החונים והפיל את הפרש , הוא עלה על האוכף ונס משם בשעטה לכיוון דרום בעוד מיגואל ההמום מזרז את שאר הפרשים שיתפסו אותו: "לוקו פור אטר, צריך לקשור אותו"צרח. וארמנדו שעט עם סוסו בבקעת קרפוז וירא והנה בסוף הבקעה מתנוסס הר בשם מטלנה דל טוריו, ויגיע להר הגבוה אשר שם יש מערה שנקראת קאבו דל גאטו(מערת החתול) וכל מי שנכנס לשם לא יצא חי. וארמנדו העפיל על ראש הפסגה, סמוך מאוד למערה וראה שמאות פרשים מכל חילות השדה קרבים ובאים אל ההר במטרה לתפסו ולמצות עמו את מלוא חומרת הדין. וישחרר ארמנדו את סוסו ויאמר לעצמו: "ממילא אי לי מה להפסי, בי כך ובי כך לא אצא חי" ואז נכנס ארמנדו לעמקי המערה ונר בודד בידו, והנה חושך דל גיא צלמוות, אך הוא לא פחד. והמעפילים בהר בראשות מיגואל הגיעו אל פתח המערה והאמיצים שבהם ביקשו להיכנס ולתפוס את הכופר למען מלכות השמיים, אך מיגואל עצר אותם באמרו: "אל דיו לו איצ'ו אי נו לו ויזיטו" -"אפילו האל שכח אותו" אך כמובן שהוא, מיגואל, לא שכח להעמיד שם שני חיילים למשמר. וארמנדו המשיך במסלול המערה היורדת אל מעבה האדמה והנה כבה הנר, וישב ארמנדו ויבקש נפשו למות וירדם. והנה בחלום הופיע סבו החכם אברהם לה לוז ס"ט, ויקרב אל נכדו הישן ויאמר: לא ארמנדו שמך, כי אם אפרים - שנאמר "הבן יקיר לי אפרים, ועתה יבוא חתול לבן ויראך את הדרך הנכונה וכן נר אקשור לידך למען שמרת את דבר האל במלכות אדום דל מאלה" ויקץ ארמנדו -אפרים ויאמר בביטול: "הן חלומו שוא ידברו" אך משראה את החתול הלבן ואת הנר הדולק האמין ואמר: "בנדיצ'ו אל דיו, שמי אפרים!" וילך אפרים עם החתול במשך כשעתיים ברחבי המערה הלחה והדביקה מלאת הטחב, והחתול הוביל אותו בין עשרות מבוכי אבן ונקיקים ותהומות, סלעים, נחשים, עקרבים, אבני אלגביש, שחם וצור כמדריך נאמן עד שהגיעו לבריכה שקועה בסלע ואז זינק החתול,צלל לבריכה ונעלם. ויתפלא אפרים, הכיצד זה חתול פשוט צולל במים, והרי חתול ומים אינם חברים טובים. ויעש מאמץ ויקפוץ קפיצת ראש למים עם מדיו. ולאחר צלילה אפסית וירא אור מלא בוקע מצד עבר הקיר. ויתרומם ויעל בצד השני מן הבריכה, שלא הייתה אלא הבריכה של מקווה האר"י בעיר הקודש צפת אשר בארץ ישראל בשבת אביבית של שנת 1958! מעבר במערת הזמן אל העתיד ובמשך כמה שעות בלבד! נס גלוי של קפיצת הדרך. ויצא אפרים מן הבריכה הקרירה ויסתכל על הסביבה, לא לפני שעסק ביבוש בגדיו- מדיו. ויסתכל על סביבת החוץ ויאמר לעצמו בקול: "היכן אני, האנשים כאן נראים שונים מאשר באספניה, אולי עברתי לפורטוגל? אולי למרוקו?" כך הלך והעפיל באשדות ההר של צפת עד שהגיע לסמטאות העתיקות ושם ראה קבוצת אנשים בעלי פיאות ושטריימל פוסעים בדרכם לבית הכנסת, ויאמר לעצמו: "הו הו הגעתי לפולניה ואלו יהודי משלנו!" וכך בעוד לבוש הוא מדים מן המאה השש עשרה ומבטו ממוקד על אנשים עם בגדי המאה השש עשרה שאל אותם בספרדית: "יהודי, איפ אני נמצא? פולניה? רומניה?" ומפני ששאל אותם בספרדית קסטיליאנית, לא הבינו אותו היהודים החרדים ויאמרו לו: "א צודרייטר קאפ!" ואפרים חשב שהם רוצים טבק, והוציא מכיסו את החבילה של הטבק הקובני: "הו הו טבה דל קובה! אקסלנטה!" ויחר אפם של החרדים והם צעקו עליו: "יא ציוניסטישער! מה אתה עושה צחוק. לך להיכן שבאת!" ולמרות שהדברים נאמרו בשפה שונה, הבין אותם אפרים ויען: "בושה יהודי נו טוב!לא ראיתי אף פעם יהודי כאל" ובמקרה או לא הזדמן אפרים לבית הכנסת "אבוהב" של אחינו הס"ט משרידי הקהילה העצומה והמפוארה ששכנה במקום מאז ימי רבינו יוסף קארו. ויכנס דרך הדלת ואז הופתע לראות בקצה האולם ארון קודש הדומה מאוד לארון שהיה לו בספרד. והוא נכנס בדיוק בתפילת הלחש ויצעק בהתרגשות: "אדיו סנטו סניור אל מונדו! ג'ודיוס!" ויתפלאו המתפללים, שהרי עד כה, בעיר המשוגעים והפרות לא נראה עוד לוקו שכזה. והם התפלאו עוד יותר כשאפרים ניגש לארון במדיו המוזרים והצדיע לארון הקודש, וכמה מהם לא התאפקו מלצחוק, עד שגבאי בית הכנסת השקיט אותם ויאמר להם: "לוקו אימפוקו, אין מה לעשות!" ואז הגיעה סופה של התפילה , ויחלקו עוגות, פתי בר וליקר בננות, וראקי. וירא אפרים והנה ביאנבנידו הלבקן הצולע גונב בצד עוגיות ושם בשקית שהכין מבעוד מועד ובורח.. ויצעק אפרים ויאמר: "סוקורו סוקורו דל טורטה!" ואז הבין אפרים את מה שלא הבין כבר שעה ויאמר בקול גדול: "בנדיצ'ו אל דיו! חי השם! טיירה דל ישראל ! בשום מקו לא יעזו יהודי להתנהג בצורה כזו!" וישתטח אפרים אפיים ארצה, וינשק לרצפת בית הכנסת וישא קולו בשירת מזמור לדוד ובשירת בנדיצ'מוס אל סיילו"- הודו להשם כי טוב בעוד כל המתפללים ההמומים שרים עמו בנעימה רבא. ומפני שהתרגש כל כך כבר לא יכל לדבר ולהתנהג כאחד האדם.