בס"ד

תמיד ישנם אותם רגעים,

שלהם לא אכפת,

הם לא מקשיבים.

מנסה שוב, מחליף גישה,

אך פניהם חתומים,

ממשיכים ממני והלאה.

יוצא החוצה, רוצה לדבר,

אולם מולי ניצב,

רק העץ הקודר.

נזכר בזמנים...

וכמוהו, מרגיש זנוח,

דמעה זולגת, נימוחה ברוח.

ואז שקיעה.

פנימית, עמוקה.

מדוע?

מאיזו סיבה?

דממה מבורכת, אין כל קול באוויר,

רק הרוח מנשבת,

מנסה להסביר.

לוחשת ברוך, נוגעת בלב,

ואליה נשאב.

נדחק הכאב.

מתחבר עם הרוח, הארה פורצת,

היא אצורה בתוכי,

ולא משתחררת.

מסתכל סביבי אך החצר ריקה,

רק העץ ואני,

ואיך אגאל נפשי מזו האורה.

והנה הלכה לה, ולא תחזור,

והכאב שב,

מחליף את האור.

ואני אנה אני בא, ואנה אלך,

כלום היש עוד עצה?

ומהי הדרך?

וכך נשאר לבד בחשיכה,

ללא מענה,

נבלע בתוך האפילה.