בס"ד
הייתי אמור להיות היום בבית אך בסוף החלטתי להישאר בישיבה, הלימוד שווה יותר... למרות שצריכים אותי בבית, במיוחד בתקופה הזאת. 'זה בסדר, אני אדאג לאמא, אם אתה כל כך רוצה, תישאר בישיבה, היא תהיה בסדר' אמר לי אחי אתמול.
___
"סליחה, איך אני מגיע לעין צורים?", היה זה אדם מבוגר, הוא סובב את ידית החלון באיטיות "אִי אִי" היא חרקה מעודף פז"מ... והסתכל עלי בשאלה. "אַה אֶה אני די זמני פה..." עניתי, מגמגם... 'מה לכל הרוחות הוא עושה כאן עכשיו!?' תהיתי.. "זמני, הא?" שפתו התעקלה בבוז, "מעניין, כולנו 'זמניים' פה... בעוה"ז, הלא כן?" אחת מגבותיו הורמה בהתרסה בעוד השנייה מסייעתהּ להשלים את האיום, "אה... מה? אה... אני... לא יודע, אולי תשאל את הילד הזה שהולך שם... אה... לא, בעצם אולי לא כדאי, טוב, אני מצטער אני ממש ממהר... אני חייב ללכת... שבת שלום", 'איזה פדיחה... לך תדע איזה חילול ה' זה..' חשבתי בעודי מתרחק במהירות לכיוון סעודה שלישית.
הוא דומם את המנוע, וכמוהו גם ליבי דמם לרגע... חריקה נוספת נשמעה כשדלת מכוניתו נפתחה לרווחה, הוא יצא ממנה, ירק בשאט נפש והביט בי. עצרתי, נזכרתי במה שזה עתה למדתי, אהבת ישראל. בראש מורכן הסתובבתי ועמדתי מולו. סך הכול פניו היו די מוכרות, פני אדם קשה יום, מחפש את דרכו בינות הדרכים. הפעם הראשונה שראיתיו הייתה לפני הרבה זמן, בחתונה הגדולה... יותר מדי דברים קרו מאז, דברים שאינני רוצה לזכור, ימים קשים. רק עכשיו קלטתי שהוא יודע שאני לומד כאן בישיבה... "ובכן, אתה מתכוון להמשיך לבהות בי כך כמו איזה אידיוט עוד הרבה זמן או שאתה מתכוון גם לומר משהו?" הוא הרים את ידו הגסה לכיוון אוזנו ושפשף את האפרכסת בעצבנות. 'אין ספק שכל השרירים האלו רק מחצינים את שהייתו הממושכת בכלא', חשבתי לעצמי. "לא" אמרתי בקול בוטח, "כבר אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד". מבטנו נפגשו, הבטתי בעיניו, והוא החזיר לי מבט. יכולתי לראות את הצער, הערגה, טמונים עמוק בפנים, הניצוץ שבעיניים. דמעות החלו נקוות בעיני, לא מצמצתי. 'הוא עוד יצטער על היום הזה', לפתע הבחנתי בכך שיש כיפה שחורה על ראשו, כיפה כזאת של חוזרים בתשובה. איזו בושה! גם לובש כיפה וגם נוסע בשבת! איזה חילול ה'! נגעלתי ממנו עד עמקי נשמתי, רציתי להקיא, "לך!" הצבעתי בידי, " ישר עד הכיכר ובכיכר שמאלה". מבטו התקשח, הוא הזעיף פנים ופנה לכיוון המכונית, "כולכם אותו דבר, ברברים! כאילו אין דרך חזרה!".
הדמעה החליקה במורד לחיי, לא נותרו לי מילים. הוא הכניס את ידו לכיסו, שלף פתק מצהיב והשליכו על הקרקע לפני. הוא נתן בי מבט מלא רחמים אמיתיים ואמר: "תמיד אהבתי אותך כמו בן, אבל אני מניח שעכשיו כבר מאוחר מדי..." הוא נכנס למכונית. ראיתי את השקיעה מבעד למכוניתו, אני כבר לא אספיק לסעודה שלישית. התכופפתי להרים את הפתק, הוא היה מקופל לשתיים. היו בו רק שתי מילים, בהיתי בהם בפליאה... דמעות מילאו את עיני, התפרצתי בבכי, מתגולל על הקרקע.
במרחק שמעתי את מכוניתו מתרחקת, הוא הגיע לכיכר וללא איתות המשיך ישר...
השלכתי את הפתק ודידיתי לחדרי.
שמעון בדיוק עבר שם, "יוסי, לאן אתה הולך?" קרא, "כמה שתית? לא יכולת להתאפק עד מחר? אתה נראה שיכור כלוט! עדיין לא פורים!" הוא הבחין בפתק המושלך, הוא הרימו וקראו "היא נפטרה", הוא ודאי לא הבין למי הכוונה. הוא המשיך בדרכו לכיוון הסופר ביישוב, לקנות משלוח מנות לקראת מחר...
תגובות