דחיית גיוס...

זה קרה בבין הזמנים, קמתי מוקדם בבוקר, התפללתי, ותפסתי אוטובוס בשעה מוקדמת לירושלים.

הבאתי עמי את הטפסים לדחייה, ווידאתי שהכל בסדר.

הגענו לתחנה מרכזית, ירדתי בשמחה ממהר לכיוון הקניון וממילא ללשכת גיוס.

הגעתי בערך תוך 5 דקות, נכנסתי מייד בלי כל בעיה, רצוני להיפטר מהעניין במהירות המרבית, ניגשתי למדור ביינ"ש. לשמחתי, לא היה שם תור כלל (כנראה בזכות הגעתי המוקדמת).

נגשתי לחיילת ואמרתי לה שברצוני לדחות גיוס, היא ביקשה את הטפסים. כצפוי שלפתי אותם מכיסי, והנחתי אותם לפניה. היא העיפה מבט בדף הראשון, ואז מבט ארעי בדף השני, פנתה אליי ואמרה ללא כל רגש, "אין כאן חותמת, תחתים ותבוא בפעם אחרת". הייתי בשוק, הרי הישיבה הביאה לנו את הטפסים, וחתמה עליהם, הרב אביאור חתם באופן אישי על הטופס (בדקתי זאת לפני כן, כמובן). הסתכלתי בטופס, ראיתי את החתימה, ואמרתי ש"הנה, יש כאן חתימה, מה הבעיה?" שוב באותה נימה משוללת כל רגש אמרה החיילת שזה לא נחשב ושאחזור בפעם אחרת. שוב שאלתי מה הבעיה, היא אמרה שאין כאן חותמת, לכן לפי החוק זה לא קביל כלל, היא שינתה את נימתה ודיברה בצורה מחוצפת וכעוסה, "אתה רשאי ללכת" זרקה לעברי, ופנתה והסתכלה במחשב שמולה.

אני, עדיין בלי להבין מהי הבעיה בחתימה, המשכתי להתעקש, "איזה מן חוק זה? יש כאן חתימה! מה עוד צריך! מה אני אמור לעשות עכשיו? א"א לקבל את זה כך?"

החיילת החלה להתעצבן ממש, ואמרה שאין מה לעשות, זה החוק ושאלך מייד. הרגשתי ממש מעוצבן, קמתי מוקדם, הגעתי עד לכאן, והנה, אומרים לי ללכת... לא מציעים שום פתרון, שום כלום, לא ידעתי מה לעשות...

טוב, יצאת ממדור ביינ"ש והגעתי לכניסה, התחלתי להתקשר לאבי, לאחי, לשאול אותם מה לעשות... לא יצא הרבה משיחות אלו, רק לחץ. החלטתי להתקשר לישיבה לשאול מה לעשות, או מה הבעיה. המזכירה ענתה לי בנועם, הקשיבה למצוקתי הרבה, וחשה לעזור ככל האפשר. בקיצור, לאחר כמה וכמה בירורים, הגענו למסקנה שאין חותמת ממש על המסמך, אלא רק חתימה בעלמא. (כמובן שלא היה לי מושג שיש צורך בחותמת, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שדחיתי גיוס). המשכירה אמרה שתלך לחפש את הרב אביאור ושהוא יחתום לי על הטופס עם החותמת ואז תשלח לי אותו בפקס לשם.

תוך כדי שיחות בטלפון היה חייל אחד דתי שראה אותי וחש למצוקתי, הוא הסביר לי בנועם מה הבעיה בהרחבה שתהיה חותמת על הטופס, וניחם אותי.

הלכתי לשלוח למזכירה את הטופס שלי בפקס ועד שביררתי איך אפשר לעשות את זה מהלשכת גיוס לקח הרבה זמן. לבסוף שלחתי לה בפקס את הטופס וישבתי להירגע.. זה היה בקומה עליונה. פתאום הגיע לשם החייל הדתי, הוא שאל אותי מה קורה, וסיפרתי לו שעכשיו הכל יסתדר ויהיה בסדר... אך נראה שלא... הוא הסביר שהמסמך חייב להיות עם חותמת מקורית עליו ולא צילום! וייאש אותי שוב. ניסיתי לתפוס שוב את המזכירה אך לשווא, התקשרתי שוב ושוב ושוב... אך היא לא ענתה. בינתיים אבי התקשר והסברתי לו את המצב, הוא ניחמני וקיווה לטוב.

הייתי גמור, כבר עברו שעות מאז הגעתי ללשכת גיוס, אולי שעתיים וחצי, ולא ידעתי מה לעשות...

שוב, פגשתי בחייל הדתי, הוא אמר שיש פתרון, צריך ללכת לעורך דין או דיין והוא יחתום על המסמך! הוא לקח אותי למטה והראה לי רשימה של דייני ועורכי דין בירושלים, הודתי לו ונרגעתי.

הדיינים היו רשומים רק בכתובותיהם ללא מספר טלפון לבירור. אולם היה עורך דין אחד עם מספר טלפון. חייגתי, המזכירה שלו ענתה, שאלתי כמה תעלה חתימה על טופס וכו´, היא ביררה ואמרה שיעלה 60 ₪, אמרתי תודה וניתקתי. אם אני נוסע הלוך ושוב לישיבה ומשיג חתימה זה יעלה לי פחות! שקלתי אולי ללכת לדיין קרוב או שעדיף באמת לחזור הביתה וזהו. בעודי שוקל זאת, הופיע לפתע חבר שלי (ירושלמי), הוא בדק וראה שגם לו אין חותמת, שקלנו מה לעשות. אמרתי לו על הרשימה, בדקנו וראינו כתובת של דיין שגר במרחק רבע שעה הליכה יחסית לאיפה שהיינו. החלטנו לקחת סיכון וללכת עד אליו(לא היה ידוע אם בכלל הוא נמצא בבית...). לא ידענו את הדרך ממש, אבל הדריכו אותנו... (בינתיים התקשרנו לכמה חברים להודיע להם שמן הסתם גם להם אין חותמת ושיטפלו בזה).

לבסוף הגענו, זה היה בית גדול וישן. מנקה צעירה שטפה את הכניסה, אמרנו לה שבאנו לדיין... היא אמרה שהיו פה כבר היום בבוקר והדיין לא פתח, כי אין לו זמן, לכן אמרה שמן הסתם הוא לא רוצה לפתוח היום בכלל מחמת זמן...(יש לציין שהמון הולכים אליו כל הזמן שיחתום להם, וכמובן בחינם...), לכן יעצה שעדיף שנלך, אמרתי שאם הגענו כבר עד כאן, (אחרי הליכה של רבע שעה) עדיף בכל זאת לנסות ולדפוק בדלת...

עלינו למעלה, כבר היו שם כמה חרדים ליד הדלת ובדיוק דפקו, לא הייתה כל תשובה, הרגשנו אכזבה רבה... אך לפתע נפתחה הדלת ואשתו של הדיין קיבלה אותנו פנימה. (הייתי צמא מאוד אז בדרך קניתי לי פחית, ועכשיו הנחתי אותה על השלחן). הוצאנו את הטפסים, מילאנו אותם, ולאחר כמה רגעים באה האישה ולקחה אותם לרב הדיין. לאחר דקה שתיים, היא חזרה עם הטפסים חתומים, הביאה לנו אותם, שאלה של מי הפחית, שלא ישאירו אותה על השלחן, ולקחתי אותה, ובאמת יצאנו משם שמחים ומאושרים.

טוב, הלכנו בחזרה ללשכה, ומצאנו תור ארוך... החייל הדתי גם כן היה שם ושאל מי רוצה לדחות גיוס, מייד ניגשנו אליו, ומסרנו לו את הטפסים. הוא שמח בשמחתי. היינו צריכים למלא עוד טופס קטן, ואז הגשנו לו את הטפסים. יש צורך להראות ת"ז בדחייה עצמה, חברי הוציא את ת"ז שלו, אך החייל אמר לי שאין צורך שאוציא את שלי. נפרדנו לשלום. לאחר מכן נפרדתי מחברי וחזרתי הביתה.

אין ספק שהכל לטובה, במקרה הזה הכל לטובה, מכיוון שאם בעצם היו אומרים לי מייד שאני יכול ללכת לדיין, כנראה שהייתי הולך לדיין ההוא כבר בבוקר, ואז הוא לא היה פותח כדברי המנקה, ואז הייתי בפחי נפש חוזר הביתה מבואס, בלי לדחות גיוס...

אולם בזכות כל העכבות שהתעכבתי שם במשך שעות, הגענו בדיוק בזמן לדיין ואז בדיוק פתח... אכן הכל לטובה!