היא חזרה הביתה, נלהבת כולה. היא ידעה שהוא מחכה לה שם, לקחת אותה אליו, רחוק מהבית. "הוא בן אדם טוב" חשבה לעצמה. "הלוואי שהוא היה אבא שלי." . פעם, עוד בשנות השמונים, תקופת הגאנס, היה לו אופנוע ושיער ארוך וג´קטים עם משבצות, ממש כמו באמריקה. והיו לו חברות שהיו באות לבקר אותה. הן היו ממש נחמדות ושיחקו איתה תמיד. עכשיו, היא פתחה את הדלת הראשית וכמו שציפתה, הוא ישב בסלון והביט בה, בעיניים מעט עצובות. פעם ראשונה שראתה אותו פחות ממאושר טוטאלית. היא נכנסה הביתה בהיסוס והניחה את תיק הלימודים שלה העשוי מילים, זיכרונות וערך רגשי, יותר מאשר ג´ינס, ליד המדרגות. הוא ביקש ממנה לשבת, ואז בקול מעט רועד סיפר שאמא שלה מתה. היא לא בכתה, גם לא הייתה בשוק. היא ביקשה ממנו מים וניגשה למחשב בקומה מתחת לכתוב את כל מה שהרגישה, כדי שאחר כך לא תשכח ותבזבז הזדמנות לפוסט שיקבל הרבה תגובות מנחמות. הוא נכנס עם כוס המים ושאל אם היא רוצה לגור איתו עכשיו, ללמוד בהרצליה ולישון על הספה פעמיים בשבוע. היא הסכימה, כמובן. ואפילו די שמחה. לא הייתה בבית אווירה של אבל בכלל. לא כמו בפעמים הקודמות. כאילו אף אחד שחי שם שלושים ושש שנה לא מת. היא התיישבה במושב ליד הנהג, של האוטו המתפרק שלו, שהחליף את הג´יפ הפתוח של שנות התשעים.אחרי כמה קילומטרים היא התחילה לבכות, גם לה לא היה ברור למה. הוא עצר את האוטואחרי הפנייה וחיבק אותה. בערב הם אכלו חביתה ושתו בירה, שכמו תמיד הציע לה, למרות שהייתה קטינה. במערכת היה שיר כלשהוא של גאנס, שהזכיר להם בצורה מטרידה את העבר. הם עברו לוויסקי, והוא לסיגריות, וכך עבר לו כל הלילה, חצי בשירה בזיופים בניסיון נואש לחכות את אקסל רוס, וחלק בנהירה לשירותים להקיא. לבסוף בבוקר הם התעוררו כל אחד על ספה אחרת. הכריות היו רכות ונעימות. היא הרגישה כמו ילדה קטנה שוב. זה היה טוב. היא פתחה את עיניה וראתה שהוא מביט בה, בשקט. ואז כמו מתוך שינה, היא שאלה בטבעיות: "אני אוכל לקרוא לך אבא עכשיו?"