אחרי יום עבודה מפרך, סוף כל סוף הגעתי הביתה, ייגע ומותש מהחיים. פתחתי את הדלת באיטיות ונכנסתי.
"מותק? אני בבית!"
שום תשובה. דלת חדר השינה הוגפה וקולות שונים בקעו ממנה. פתחתי את דלת החדר בהססנות, ונבהלתי עד לשד עצמותיי כמבטי פגד במבטה של האישה בנוסף למבטו של גבר זר.
"מה זה? מי אתה?"
צעקתי אליו. מי לעזאזל הבחור הזה?
"זה שום דבר, לא קורה כלום"
ענתה האישה במהירות.
"מה זאת אומרת כלום? איך כלום? מי האיש הזה?"
"אני בכלל לא מכירה אותו, לא יודעת מי זה"
"אז אם לא אכפת לך בחור, זוז והסתלק מהמיטה שלי"
"אבל זאת המיטה שלי! זאת האישה שלי!"
הזדעק האיש ההוא.
"את יכולה להסביר את זה?"
"איך אוכל? לא פגשתי מימי בבחור הנאה הזה"
"אז מה אתה עושה במיטה שלי בכלל?"
"לא יודע.. אולי אני אשתך"
"אתה אישתי? אני זוכר אותה קצת יותר רזה"
"תסלח לי! מעולם לא חשבתי שתעליב אותי ככה! אתה שמן בעצמך!"
"רגע רגע, חבר, אם אנחנו יחד, מי זאת?"
"לא יודע, בחיים שלי לא פגשתי אותה"
"מה?? איך זה שאתה לא מכיר אותי!? אני אשתך!"
"מה זאת אומרת את אישתו? מתי זה קרה, איך זה קרה? מתי הספיקה אישתי להתחתן עם אישתי השנייה הגברית יותר?!"
"לפי 14 שנה, באולמי הדולפין, ברעננה. אני אישתך, ציפי, אתה בעלי- עמוס, איך אתה לא זוכר?"
"רגע, אם את אישתי, אז מי הבחור הז...."
מחשבות רבות רצו במוחי באותו רגע. כבר איבדתי לגמרי את היכולת להבין, מי הבחור הזה, מה הוא רוצה, למי הוא נשוי, למי היא נשואה, למי אני נשוי, ומה אני עושה פה בכלל אם זאת לא אישתי, זה בטח לא הבית שלי, ואני בכלל טעיתי בכתובת ונכנסתי לבניין הדומה ליד, אני בכלל לא מכיר את האנשים הבוגדניים האלה, שילכו לעזאזל. ברחתי משם תוך כדי צעקות רמות וניפנופי ידיים, בעוד כולנו צורחים אחד על השני "גנב!"
תגובות