ב"ה

חברון.

צללי. צללי. צללי. צללי.

השעון המעורר צלצל.

הסתכלתי בשעוני, השעה 6:30.נטלתי ידיים, התלבשתי, קמתי, לקחתי את הכריך מהמטבח,

ונסעתי לישיבה.

חזרתי בשעה 19:45 הביתה, הכנתי את השיעורים, אחת המורות היתה חולה אז לא הי'ו  הרבה כאלה, והלכתי לגלוש קצת, לראות מה חדש.

"מחרתיים ב 10 – חברון – שטח צבאי סגור ליהודים !"

במדינה אחרת זה הי'ה נקרא אנטישמיות, כמו הדקירות ברוסי'ה, אבל שזה פה בארץ שאנחנו דוקרים את עצמנו, או שהרוסים דוקרים אותנו לזו לא אנטישמיות, אבל שם זה כן.

פשוט גועל נפש. מושחתים וצבועים כל השמאלנים האלה, חשבתי לעצמי. התקשרתי לעזריאל – מפלטי האחרון בכל הנוגע לדברים שכאלה...

"עזריאל, מה שלומך ? ", שאלתי

"שלומי טוב, אבל אני דואג לחברון... שמעת?, מה שלומך ידידי'ה"

"שלומי? בסדר ב"ה וליתר דיוק, קראתי... אתה רוצה לנסוע מחר?"

"ברור. אבל לא לבד. עם אחי הגדול"

"מצוין" ולמעשה חשבתי על אחי שלי... עומר שכרגע בצבא. למען האמת כל פעם שבא

שכנעתי אותו לסרב למקרה של פקודה אסורה. הנ"ל לא שמע לי אף פעם, והגיבה בכיפה קטנה יותר בפעם הבאה. הבנתי שזה מתקדם לכיוון לא טוב, אבל לא ידעתי עד כמה.

קיוויתי שהקב"ה לא יעמיד אותו בניסיון, כדי שלא יבוא לידי ביזיון וקצף, וכמובן אי דיבור איתי. הוא נורא מרוגז כל פעם שאני מדבר איתו. אני מרגיש רע עם זה, ולא יודע בדיוק מה לעשות. שחכתי לציין, שאני היחיד בביתי אשר לא רואה טמבלויזי'ה. ההישג שלי הי'ה לשלוח את אחותי, שירה - לאולפנא. היא למדה עד כה בממלכתי דתי, ששם הרמה הדתית, לצערי, לא כ"כ גבוהה. היא מדווחת שהיא מסתדרת מצוין, לא ציפיתי לכך, אבל ברוך ה'. מזל שיש לי אותך, עזריאל, באמת עזר משמים, אחרת מה הייתי עושה ?.

"אז תתארגן. מחר מתי אתה רוצה להיפגש?"

"כמה שיותר מוקדם בתחנה המרכזית... צריך לנסוע לירושליים, ואז בקו 160 לחברון לפני שיסגרו. אני לא סומך עליהם בכלל. לא על בג"ץ ולא על "בצלם", וכל השמאלנים...

אם לא ניאבק ונהי'ה ממלכתיים כמו בעצמונה, הלך הכל..."

"טוב... מחר ב7:30, מתאים ?"

"אתה לא יכול יותר מוקדם ?"

ההורים לא ירשו לי לצאת... להתראות !".

גלשתי עוד קצת למצוא עוד פרטים, והלכתי לישון, לצורך המחר. מוקדם מהרגיל. ההורים התפלאו שאין לי בחינה מחר, או מחרתיים שאני צריך להתכונן, אבל התחמקתי וזהו.

למחרת הלכתי להתפלל שלא בישיבה. ההורים התפלאו שוב, אבל עדיין לא חשדו. הם לא ידעו עד כמה אני "קיצוני". אם היו יודעים מה עזריאל עשה בגרוש בגוש קטיף, היו אוסרים עלי להיות חבר שלו, מן הסתם. חזרתי מבית הכנסת, אכלתי משהו ההורים הלכו בנתים. שכחתי לציין שקמתי בארבע בבוקר לסדר את התיק. כתבתי את הפתק הזה:

ב"ה גוש קטיף וצפון השומרון – לא נשכח ולא נסלח !!

הורים יקרים,

נסעתי לחברון, תצרו איתי קשר בפלאפון, ואעדכן אותכם במצבי, אני לא מתכוון לחזור לפני

הסרת איום הגרוש, אבל יכול להיות שאחזור בכדי לקחת ציוד. יש עלי כסף מספיק לשהות של שבוע, שק שינה ואוכל ושתייה. אם י'הי'ה גרוש לא בטוח שאוכל בכלל לחזור.

בברכה,

ידידי'ה

והשארתי אותו על השולחן בסלון.

האוטובוס התעכב בכמה תחנות, וקיבלתי צלצול בפלאפון.

"ידידי'ה? תמהר... עוד עשר דקות האוטובוס לירושלים"

"בסדר... אני בדרך..."

לאחר שהם תפסו בעבורי את האוטובוס ועקבו אותו, ולאחר נסיעה מייגעת בפקקי הבוקר  והחלפה בתחנה מרכזית ירושלים (אני לא כ"כ מכיר שם... איזה באסה...) הגענו לחברון.

התארחנו אצל משפחה נחמדה, בשכונת "אברהם אבינו" הסמוכה למצפה שלהבת (אין לי מושג למה קוראים לזה כך – שהרי זה לא הר, אז זה הי'ה אמור להיות "שכונת שלהבת" או "רחוב שלהבת" ולא "מצפה", אולי בגלל שמשם אפשר לראות את כל חברון ? לא יודע), וישנתי שם בשק שינה, על הרצפה עם עזריאל ואחיו הגדול, אלישע.

על היום הראשון בערב קיבלתי טלפון מההורים "איפה אתה?" (הם כנראה לא ראו את הפתק) עניתי "בחברון".

"בחברון ? לבד?"

"לא. עם חברים"

"ידענו שזו טעות לשלוח אותך לישיבה הזו"

"היתי הולך גם בלי"

"אני דואגת, כמה ילדים בכיתה ט' הולכים לעיר ערבית סתם ככה!!"

"לא. אין סיבה לדאוג, אנחנו שניים ויש גם את אח של החבר, והכל בסדר, אנחנו

מתארחים אצל משפחה. וחברון זאת עיר יהודית !"

"אז מחר אתם חוזרים ? כמה זמן צריך לחזק שם?"

"לא. יש לי מספיק אוכל ושתי'ה לעוד שלושה ימים ויותר"

"מה סחבת שם ? את כל המקרר ?.... חכה שני'ה.... המקרר מלא... והארונות גם"

"לא... קניתי קצת ליד הבית ועוד קצת פה... אני לא ארעב... יש פה גם את מזנון "גוטניק", ששם יש כל מיני דברים, פיצות, באגטים, מקום לקנות כל מיני דברים..."

"אה... אבל מסוכן... תחזור מהר !!"

"לא מסוכן. אם הקב"ה רוצה, אני אמות בכביש ליד הבית. אם הוא לא רוצה שאמות, אז גם כאן. כאן יש מצוות ישוב הארץ הרבה יותר גדולה, ולכן אני פה. ויש פה מלא חיילים, ואין מה לדאוג. אם עומר יכול להיות במקומות מסוכנים, גם אני"

"אתה יותר קטן !! ועומר יש לו שכפ"ץ ואמצעי הגנה, ורובה ועוד..."

"גם אצל גוליית הי'ה שחפ"ץ, והנה דוד שלח אבן קטנה ואין גוליית יותר. אותו דבר מסוכן"

"אל תשווה. זה שחפ"ץ פרימטיבי מברזל, וזה שחפ"ץ חדש מהמפעל, מחומרים מורכבים,

וזה גם קליע רובה ולא אבן קטנה..."

"אבל את סומכת על המפקד שהוא לא רוצה דרגה יותר גבוה? הנה בגרוש הם איבדו כל צלם אנוש. אני ראיתי מחברים שלי ולא בטמבלויזי'ה, אני יודע !. היום כולם רוצים קידום, ואף אחד לא באמת שומר על עומר !, והנה תראי איך בצבא השפיעו עליו, הכיפה שלו קטנה, ועוד כל מיני דברים"

"עומר יחזור לעצמו, אני בטוחה. זה בגלל לחץ חברתי, הוא יחזור להיות דתי לגמרי, זה לחץ. הוא גם מקיים את המצווה שלך, ואתה עדיין לא בגיל אל תקיים !"

"ישוב הארץ זה לא רק בצבא . זה הפגנות, זה עידוד מפלגות טובות, זה לא רק זה. וצבא כזה שמגרש ומפציץ שטחים ריקים, עוצר מחבלים ומשחרר, הוא לא מגן על הארץ.

אולי הוא מונע הרבה פיגועים, אבל חוץ מזה כלום. וכמובן, הוא מונע אחוז מסוים. הנסיגות שהצבא מבצע עושות למחבלים יותר חשק, והם עושים יותר, ואז גם יש יותר פיגועים.

והקסאמים בכל רחבי הדרום. ואני מחויב במצווה הזו מגיל 13, ואת ואבא מחויבים לחנך אותי אליה עוד מלפני כן, מדין חינוך".

"טוב, להתראות".

"להתראות" לאמא כנראה לא הי'ה מה לענות לי, והיא הבינה שאין לה ברירה. אני כבר

התחלתי להכין לה תשובות מראש...

<<<

נזכרתי פתאום, במתי שהיתי בבית הדסה, במוזיאון חברון, בסוכות האחרון. נכנסתי אז לחדר המזעזע. כפות רגליים קטועות, ידיים קטנות ופצועות, ערבים מתפרעים, חיילים אנגלים שותקים ומסתכלים או בהנאה או סתם באדישות. לא יורים בפורעים לא עושים כלום. כל התמונות של החיילים, המערה... פרעות תרפ"ט, 1929, כל התמונות הנוראיות אחת אחר השני'ה קצב, על היהודים המוכים, החבולים, הדם, וכל זה בשחור לבן שנצבע  במוח. יש לי זיכרון צילומי. את זה אני זוכר... חייל אנגלי, פורע ערבי ויהודי בתמונה אחת.

אני חושב לעצמי: איך אפשר? איך אפשר לתת להם, לבנים/נכדים/נינים של אותם פורעים את המקום הזה ? איך אפשר להפוך את בית הכנסת אברהם אבינו, שוב לדיר עיזים ושירותים ציבוריים ? איך הוא מסוגל, רה"מ, הוא ראה מה קרה לקודמו בין-רגע. אני חושב, מנסה להבין אבל...  הערבים האלה אותו דבר... הנה השנאה בעיניים, הקנאה – והשמחה בלב על זה שהולכים לגרש אותנו.

<<<

לאחר כמה ימים שהיינו שם (התבטלנו זה לא מדויק, אבל בערך... למדנו אבל לא כמו בישיבה, זה פשוט בלתי אפשרי עם כל השוטרים האלה...), הגיע ההפתעה.

"השגתי גדר, תיל..." אמר אלישע.

"מצוין, עכשיו נבקש לעלות לאחד הגגות..., כמה מטרים ?"

"כמה שאני רוצה... יש פה איזה אחד שהבריח"

"מצוין... אבל אל תגיד את השם שלך. זה יכול להיות שב"כ".

"מה עם הגג פה ? אתם מרשים לעלות אליו... כלומר להתבצר פה??"

"אנחנו לא יכולים, אנחנו משפחה, אבל איך שאתם רוצים"

ירדתי אני לקנות אוכל במכולת, בעיקר כזה שמחזיק זמן – מה. הם נתנו לי רשימה

והתחילו לנקות. הי'ה לי די קשה להרים הכל, אבל נעזרתי בעוד כמה אורחים, ואח"כ הם עלו לגג לסדר עוד כמה דברים. עלינו על הגג, ספונג'ה, בדיקה איפה יש חורים ואיטומם בכל מה שמצאנו, ויש היכן להיות, בלי גשם. גדר תיל מסביב, גם על הפחון.

לא הי'ה חימום, לבשנו כמה שכבות (גם בשינה), קנינו אוכל והשתדלנו שלא להיעצר. הצטרף אלינו גם עוד אורח, אבישי.

<<<

"ידידי'ה? יש לך פלאפון !"

"אמא?"

"כן ידידי'ה"

"עומר הולך להיות בחברון. לשמור עליך"

"אמא, הוא לא הולך לשמור עלי... הוא הולך לגרש אותי!!

"מה אמרת ? לא שמעתי"

"לא חשוב ! את רוצה שהוא יפגוש אותי, נכון ?"

"כן... למה לא ?"

"טוב... אז לפה רק שתדעי לא נכנסים חיילים. זה הנוהל בבית הזה מאז שהכריזו עלינו

גרוש. אולי ליד המערה נקבע"

"אה... להתראות... רק רציתי שתדע"

<<<

באותו לילה חלמתי חלום מזעזע. קמתי כולי מלא זעה מכך.

בחלום אני רואה אתת ואתן תמונות. במקום היהודים, אני, עזריאל, אלישע, אבישי, והילד הקטן של המשפחה שהתארחנו אצלה. בצד של החיילים האנגלים, המשקיפים של האו"ם, והערבים הם... עומר, וחבריו החיילים. בתמונה אחרת, ערבי מסתכל על אחי מכה אותי.

הדם שלי, בצבע שלי. הערבי שעומד בצד זורק על שנינו אבנים. בתמונה אחרת, בבית רומנו, חיילי צה"ל במקום חיילים אנגלים, מטפלים במקום בי וחברי ששוכבים בצד, בערבים.

<<<

למחרת הנורא מכל קרה. עמדתי בגג שם, וראיתי... את עומר, באי – כבודו ובעצמו, מרביץ לאבישי שירד למטה. השעה היתה 19:29, ההקשר הי'ה ברור. בשעה 19:29, כמו מניין השנים הלועזי בפרעות תרפ"ט, מרביץ חייל, שממלא את תפקיד הערבי ליהודי, ואת תפקיד החייל ממלא צלם – עיתונות גוי. רציתי להפריע לו במלאכה. ראיתי אותו סוחב את אבישי, הוא וחייל אחר – וחיילת (הפרה בוטה של החוקים) שלחתי לו SMS,

אני רואה אותך מרביץ לחבר שלי בדיוק כמו בדמיון. כל שכנועי להניע אותך ממעשה נפשע זה של גרוש יהודים מהבית, עולה בתוהו. מעתה,

דרכינו נפרדות. מעתה, את אחי

ל-ש-ע-ב-ר.

ידידי'ה.

מאז אינני מדבר עם עומר. אינני פותח לו את הדלת והוא איש זר בעבורי.

אני אחיו.

לשעבר.