נותרתי כציפור נִמלטה

על גבעת הלבונה.

במרחצאות החלב

מכרתי דבר הגיעך

בשפתיים כבדות,

אך לא האמינה

בתולת ישראל

ללשוני צרובת השקרים

ולעיניי הסומות.

בכי אתי,

בכי על עמך,

פרטי על קתרוסי האבל,

ושירי קינות לאובדים

בצילו של לילה

גלותי.

הטילי דמעותייך בעיניי -

כזרע גד בעפעפיי

להסתיר חרפתי,

אחר גלי אורך

והיי,

איילת השחר,

לגאולתי.