עד שתתפרק האבן,

עד שתשתחרר המועקה,

עד שתיפתח הדלת –

    אל האור שבתוכה.

                    ממשיכה ללכת,

                    במים, באש ובחול.

                    את הלב עוטפת

                    בכאב ושכול.

עד שיעבור הכעס,

עד שתעלם האשמה,

עד שתיסלל הדרך-

    אל השקט בנפשה.

                    ממשיכה לצעוד,

                    עד כלות הנשימה,

                    נשאבת עוד ועוד,

                    אל תוך האדמה.

עד שיבוא הרגע,

עד שיבוא היום,

שיאחה את הקרע,

ויחזיר את התום.

                    הכאב עומד איתן,

                    הרגליים שוקעות בחול.

                    היא מנסה להזיז אותן-

                        אסור לה ליפול!