שלום,

שלום לך, כן אני יודעת שאת לא שומעת אותי, אני יודעת שאת גם לא רואה אותי. אבל הייתי חייבת, פשוט חייבת להגיד לך שלום.. ועוד כמה מילים... למעשה את חייבת לשמוע אותי, את פשוט לא יכולה.

אז שלום,

שלום לך דודה רבקה, שלום

את לא אהבת את החיים, נכון (?) את הרגשת שהחיים לא אוהבים אותך, חייך בגדו בך- את בגדת בהם.

זה היה בעלך, לא כן (?) קשרת את חייך בקשר בליתי ניתן להתרה יחד איתו, אך הוא הצליח להתיר את הקשר שקשרת, אפשר להגיד שקשרת רק את עצמך, קשרת את עצמך לשום דבר, קשרת את עצמך לעצמו. הוא, אותו אחד, אותו אחד שהיה מה (?)

יותר מאשר שקשרת את חייך, סיבכת אותם- סבכת אותם - ושוב עם אותו האחד.

רבקה, חיי שונו, חיי שונו לבלי הכר- בזכותך (?) בגללך (?)

Ø     אני שונאת כל אדם ששמו הוא גרישה

Ø     למדתי מה משמעותה של התאבדות

Ø     למדתי לא לבטוח באנשים, אך אני עדיין בוטחת בהם

Ø     אני יודעת למה אני חייה

Ø     למדתי את ההבדל בין להאמין באלוקים ללא להאמין

Ø     אני מודעת למה הוא סבל

Ø     איבדתי את ביטחוני בעצמי שעוד לא רחשתי

Ø     גילתי מהי אי שליטה ששולטים בה

Ø     גילתי מה רע בשקיעה בתנחומים עצמיים

Ø     הבנתי מה פירוש לאהוב עד מוות

את מתה דודה רבקה,

את תלית עצמך באחר ולא היית ברשות עצמך ולא אמרת די.

ופתאום הבנתי אותך, פתאום רציתי להיות שם איתך, לא רוצה לקום בבוקר, לא רוצה לקבל הערות, לא רוצה להיות שקועה- בתוך אהבה. אהבה למישהו אחר, לשקוע בה עמוק עמוק עד שידי לא יהיה מספיק ארוכות כדי להוציאני משם. עד שאחרים לא יראו אותי וירמסו אותי. עד שלא ישמעו אותי אומרת די, אולי כי לא יצאו מילים מפי.

ואם באמת אגיע לשם, אולי זה יהיה המקום בו ארצה להיות (?) שם, יחד איתך.

רבקה, אני לא מסוגלת לחשוב שאני כותבת למישהי שלא קיימת, גם להודות לך לא אוכל, רציתי שתדעי שאוהבים אותך פה, ושאף אחד לא מאמין שאת באמת..

שלום לך דודה רבקה, שלום...