סבא גיבור שלי,
עוד בזמן ששכבת בבית החולים, מחוסר הכרה, הייתי כותבת לך כל הזמן.
וגם שמתי פתק בשבילך בכותל. שאלוהים יראה ולא רק ישמע.
הייתי מבקרת אותך הרבה, מדברת אלייך, נמצאת לידך,
מביטה בך.
הרגשתי שאתה מרגיש אותי, ויודע שאני לידך.
מצבך הלך ונהיה גרוע יותר, אבל אני לא איבדתי תקווה.
אמא ושאר המשפחה דאגו להספיד אותך בעודך בחיים, וכבר דיברו על איפה תהיה השבעה
ואמרו שזהו, זה הסוף.

ואני סירבתי להאמין..או שמא, לא רציתי להאמין.
 אופטימיות של ילדה קטנה...

הרי תמיד היית הסבא הגיבור שלי, והיית דמות כל כך חזקה,
לא הפנמתי את העובדה שסבא שלי כבר לא חזק, להיפך, הוא רק מתחלש מיום ליום.
כעסתי על כולם, כמו ילדה. כעסתי על השודדים שתקפו אותך ושכל תהליך ההידרדרות שלך התחיל
בגללם, כעסתי על הרופאים וגם על שאר המשפחה, שלא האמינה שתשרוד.
שאלתי את אלוהים כל לילה לפני שנרדמתי למה זה מגיע לך?
כמה בן אדם יכול לסבול?

מה לא סבלת מספיק כשהנאצים יימח שמם רדפו אותך?
השאירו אותך בגיל 12 יתום!
בלי אף אחד סביבך, לגמרי לבדך.
השפילו אותך, הרביצו לך, הרעיבו אותך והעבידו אותך.
אז למה מגיע לך עכשיו לסבול שוב?
למה אתה צריך לעבור את הכאב הפיסי האיום הזה?
לא מגיע לך את כל זה!
וככה חלפו להם חודשיים שהיית בבית החולים.
אתה זוכר שאני ועטר באנו בערב חג הפסח עם הגיטרה אלייך?
עטר ניגן ואני שרתי...וגם אתה,
בשארית כוחותייך האחרונים הצטרפת אלינו. שרנו לך את השירים שאתה אוהב.
כל כך אהבת מוסיקה.
ובאותה הזדמנות גם הברחנו את אחד הגורים של הכלבה לתוך בית החולים, החבאתי אותו בתיק
בשביל שתראה אותו..ואיך אהבת את זה, כמה חייכת.
תמיד חייכת.
יום אחד, הייתי באמצע שיעור ואמא התקשרה. חשבתי שאם היא מתקשרת בטח משהו רע קרה..
יצאתי החוצה ועניתי. היא אמרה לי "מורן אני צריכה את עזרתך, תלכי הביתה, תסדרי אותו קצת.."
עניתי לה "אמא מה את לחוצה על זה עכשיו, איך הבהלת אותי כשהתקשרת"
והיא ענתה לי "מורן בבקשה ממך, תקשיבי לי"
והוסיפה ככה, כבדרך אגב "סבא מת, ואלי השבעה תהיה אצלנו".
לא עיכלתי. סגרתי את הפלאפון. בהיתי בקיר. הייתי משותקת לרגע.
נכנסתי לכתה כדי לקחת את התיק וללכת ואז..פרץ הבכי,
הדמעות העזו לצאת.
הלכתי הביתה והוא היה ריק, כולם היו איתך בבית החולים, ואני נשארתי לבד.
לגמרי לבד.
התחלתי לעכל, צרחתי לאלוהים למה דווקא אתה? למה לקחת את סבא שלי? סבא גיבור שלייי!
עיכלתי סופית.
אנשים ניחמו, דאגו, עודדו..
ומישהו מהם אמר לי..."סבא שלך לא הלך, זה שאת לא רואה אותו לא אומר שהוא לא איתך"
ואז הבנתי, סבא´לה שלי, זה שהגוף שלך לא פה, זה לא אומר כלום, כי אתה כן איתי, ברוחך ולא
בגופך, אתה אצלי בנשמה.
אצלי בלב.
אצלי בזכרון.
לא פעם ולא פעמיים תהיתי מה איתך שם למעלה ואם באמת יש גן עדן,    שהרי זה בדיוק המקום בשבילך. 
לפעמים אני מדמיינת לי מין סיטואציה כזאת בראש, בה אתה מתאחד עם כל הקרובים שאיבדת
במלחמה..

אני תמיד אזכור אותך כדמות מופת, כאדם אמיץ, חזק פיסית ורגשית, אדם חכם ומשכיל,
מלא שמחת חיים.
.גיבור אמיתי. סבא שלי גיבור
לא אשכח אף פעם איך בערבי החג היית שולף את משקפי "התחתיות קפה" שלך, וקורא את ההגדה
ברהיטות למרות שאף פעם לא לימדו אותך עברית,
כמה חכם היית.
איך היית אלוף בלהמציא בדיחות, וכמה הצחקת אותנו כל פעם מחדש, כמה שמחת חיים הייתה בך.
ואת העובדה שלא ידעת לקרוא תווים אך בכל זאת, כל כלי נגינה שנתנו לך ביד ידעת לנגן עליו.
מדהים. כמה כשרוני היית.
איך תמיד מצאת לך חברים בכל מקום, תמיד אהבת לדבר, לספר.
אני אתגעגע אליך סבא.
אתה יודע, קרו לא מעט דברים מאז שעזבת אותנו..
אני עוד מעט מסיימת ללמוד( ובהצלחה אני מוכרחה לציין) ובקרוב אתגייס לצה"ל.
גדלתי מאז הפעם האחרונה שהתראינו...
ועטר..עטר התחתן סבא! היית מאמין? הרי הוא יחסית צעיר...ואיזו חתונה מדהימה היתה.
היית חסר לנו שמה, הרי שלמרות גילך המופלג תמיד היית מסמר הערב בכל אירוע משפחתי.
איזה רקדן היית...
סבא גיבור שלי, עוד שבוע אני אבוא לבקר. כולנו נבוא. עוד שבוע ימלאו שנתיים למותך.
אנא ממך, גיבור שלי, מלאך שומר שלי,
תשמור עלינו שם מלמעלה, על כולנו.
ובמיוחד על סבתא כי מצבה כבר לא טוב.
אני אוהבת אותך המון סבא, ומתגעגעת.
תברך אותי בברכה של מלאכים.
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.