סיפורו של תלמיד עייף
בוקר. השעון המעורר מצלצל ואני מתעלמת. בתוכי אני מקווה שיש תקלה וזהו בעצם יום מנוחה. מכיוון הדלת אני שומעת את ההמנון הקבוע מפי אימי הקורא לי לקום, אך אני בשלי - חוזרת לישון (וגם נרדמת).
אחר פוקחת רבע עין, מביטה אל השעון ו...אסון! השעה שש חמישים ולא דקה אחת פחות. אני קמה על רגלי ובאופן לא יציב מושיטה ידיי אל הארון – מתלבשת, מתארגנת, את פני רוחצת ולצערי את ארוחת הבוקר (שוב) לא אוכלת. מביטה בפעם האחרונה לכיוון השעון ותוהה אם אולי יש סיכוי ש... אבל מניסיוני רב השנים אני יודעת שאין כל תקווה.
לובשת סווצ´ר בצפר, ביד אחת לוקחת תיק, בשנייה מעיל, ובשלישת חוטפת כריך.
השעה שבע וחמש עשרה, ולפני עשרים ואחת דקות של הליכה רצופה. את הדרך לבצפר עושה בריצה ומתבאסת לראות איך בשנייה מורתי החביבה עוקפת אותי במכוניתה.
מגיעה לבצפר מתנשפת, ומגישה כמתעלפת, עם הלוקר מסתבכת, ולרגע על עצמי מרחמת. נכנסת לכיתה באיחור של דקה, המורה מטיפה, ואני יושבת וחושבת כיצד אני אשמה...
במהלך השיעורים אני בוהה בתקרה ומשלימה שעות שינה, והמורה מתלוננת שאני לא קשובה, ובו בזמן אני תוהה מדוע היא כל-כך המומה שהרי בשעה שבע ושלושים לא ערים מרבית האנשים!!
אז למה אני כן???
