יהונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן במרץ נעורים מואץ. הכריך לארוחת הבוקר רשרש בתוך השקית והזכיר לו את שולחנות הגן הירוקים בירוק מרענן.
אותו ירוק היה גם צבעו של העץ הקרוב.
האם יש שם אפרוחים? שאל את עצמו יהונתן בסקרנות. הוא נזכר כי רק אתמול הוא שאל את הגננת טובה האם אפרוחים גדלים על עצים, אבל התשובה שקיבל הייתה לעמוד בפינה.
האינסטינקט שלו היה לבדוק את העניין בעצמו.
במיומנות של סנאי טיפוסי הוא דילג בין הענפים וכשהיה יהונתן בשיא כרע הענף תחת העומס והם נפלו יחדיו.
הכרתו שבה אליו כעבור שתי דקות ספורות בלבד. הוא הסיט את עלה השלכת הגדול שכיסה את עיניו והתיישב. הבעה אטומה הייתה בפניו. הרוח ליטפה אותו באכזריות והוא הצטמרר.
הוא לא הספיק לשאול את עצמו - אני על הדשא, ממתי? (בסגנון "מדינת ישראל - לאן?") וכבר הופיעו מולו תמונות מנוף ילדותו:
הגננת טובה אוחזת במקל המטאטא.
כיסא העונשים בפינת הגן.
ורותי, הילדה הנשכנית זהובת השיער.
תמונות אלה היכוהו בהלם. מה עושים כעת הילדים בגן? שאל את עצמו באומללות והביט באכזבה בשעון הצעצוע שקנה לו אביו ליום הולדתו. השעה דובי לא סיפקה אותו והוא תהה לעצמו האם כבר הגיעה השעה 10:00. הוא לא העיז לפתוח את התיק ולהוציא את הכריך שעשתה לו אימו מפני שטובה הגננת לא מרשה לאוכלו בחוץ.
לאן עכשיו? הייתה השאלה.
קול א´ קרא לו: הביתה, הביתה, וקול ב´ הדהד באוזנו: לגן, לגן, אבל החור הגדול במכנסיו אילץ אותו להישאר במקומו. לו היו אפרוחים בכיס הם ודאי היו נופלים, חשב בפתע וראה בדמיונו את הגננת טובה ואת אבא שאומרים פה אחד "אוי ואבוי לו לשובב". ואף אחד לא יחשוב שעונשו קיבל. הם בודאי יביאו לו עונש נוסף!
יהונתן לא יכל לשאת את המחשבה והוא טיפס על העץ שנית וקפץ.