השבוע דיברנו, חברה ואני, על חורבן גוש קטיף ועמונה; על הגירוש והמאבק, על המכות והתפילה, על החלום והמציאות, על ההתנתקות מהמדינה וההתנתקות מהערכים, על הבלבול והאמונה. ופתאום הבנו, שכמה שאנחנו מזועזעות מהחורבן והגירוש, ורואות את הנוער המבולבל והנבוך והכופר, זה בעצם - כלום - כל כך מזערי - לעומת, חורבן בית המקדש. אם כאן זועזענו ממסירת שטחים, דמיינו לעצמכם שהורסים את בית האלוקים בו אתם מאמינים.


היום אנחנו לא מבינים מה זה בית המקדש... לא מבינים כמה הוא היה חלק מהתרבות היהודית הדתית, חלק מהחיים, חלק מהנשמה - "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". לעלות אליו שלוש פעמים בשנה, להקריב ולזבוח שם עם המשפחה וכל עם ישראל, להקריב קורבות חטאת, או עולה, או שלמים, לחזות במראה הכהן הגדול, לבוא לשם מרחוק, להתפלל, ולהרגיש את השכינה כל כך קרוב... מקום כל כך קדוש, מכל האומות ומכל הארצות היו מגיעים אליו, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. המקום הקדוש ביותר בעולם ולעם ישראל בפרט...

ופתאום, הרס. חורבן. רעב ומשחית, מלחמה. רצח בדם קר, גופות בכל מקום. הנורא מכל קורה - האויב מגיע לירושלים. הנוער מוחה ובוכה, וצועק וזועק, ורוצה להלחם ולצאת למאבק נחוש, מביא שלטי מחאה או אולי אבנים, מאמין שיצליח... מנסים אולי לארגן איזו תפילה המונית, ימי צום ואבל ומספד, לסחוף את העם, שיצעק גם הוא, אבל המבוגרים כבר רואים את הסוף בעיניים. והם מנסים להאמין למרות הכל - הרי זה לא יכול לקרות! זה בוודאי לא מה שה' רוצה! ה' לא יתן להם להחריב את הבית שלו, את דביר קודשו, זה... זה לא יכול להיות... זה לא יתכן...

אבל זה קורה.
ופתאום, התקווה מתנפצת מול העיניים, המציאות מכה ללא רחם, חלום הבלהות מתרחש. וכל שנותר הוא לקוות שעוד רגע נתעורר ונגלה שבאמת הכל היה חלום... ואיך חוזרים לשגרה? ובעצם מה עכשיו, מה הלאה? מה ביום שאחרי? אם נחטא, היכן נקריב קרבן חטאת? ולאן נעלה בחג סוכות הקרוב? למי ניתן את המעשרות, ומי יכפר עלינו ביום הכיפורים? אולי נעלה מהר לבית המקדש לשאול באורים ובתומים ---
אבל הכל הרוס. לא נשאר כלום, מלבד קיר אחד. כל הפאר וההדר, והכלים וההוד והקדושה, חוללו ונבזזו ביד טמאה...

ולא מצליחים להבין, או לקלוט, שזה באמת קרה. אבל זה קרה, והכי נורא - אלוקים הוא זה שנתן לזה לקרות - אם הוא בכלל קיים אי שם, הו כן, אלוקים הגדול והנורא - כל כך נורא...
ואולי, בעצם... אם אלוקים נתן לאסון נורא כזה לקרות, מי אמר שהוא באמת קיים? אולי הכל שקר? הרי אם הוא נתן לנו מצוות הקשורות לבית המקדש, ואז החריב אותו, אולי באמת הכל לא נכון?
ועם האבנים המנופצות של המקדש, מתנפצת לה גם האמונה.


ובינתיים, רבי עקיבא וחבריו מטיילים, ורואים שועלים יוצאים מחורבות הבית. והם נושאים קולם בבכי, אך רבי עקיבא צוחק. והם מתפלאים וחושבים שנשתבשה עליו דעתו ובוכים, אך הוא מחייך ואומר שהכל נובא כבר מזמן, והכל ידוע, וכשם שנתגשמה הנבואה על החורבן והגלות, כך יגשים לנו אלוקים גם את הנבואה על גאולת עם ישראל.


והנוער הנבוך אוסף את שברי האמונה, ומבין כי אמונה אמיתית לא נאחזת רק בטוב הגלוי, אלא בהבנה כי "לא דרככם דרכי" ו"לא מחשבותיכם מחשבותי". הוא מבין כי אמנם הדרך ארוכה, ועוד צרות רבות נכונו לעם ישראל, אך ההבטחה בעינה עומדת, ועוד נזכה, בעזרת ה', לשוב ולחזות בבניין ה' ובגאולה.



"חשוף זרוע קדשך
וקרב קץ הישועה
נקום נקמת דם עבדיך
מאומה הרשעה

כי ארכה לנו הישועה
ואין קץ לימי הרעה
דחה אדמון
בצל צלמון
הקם לנו רועה שבעה"