מחבואים
אחת, שתיים, שלוש, ארבע....עשר, מי שמאחורי ומי שמצדדי הוא העומד..." כך צעקתי בקול רם.
גמרתי לספור, פקחתי את עיני ולא ראיתי אף ילד, כולם התחבאו. ככה זה במשחק המחבואים.
לא כך שיחקו אצלנו בכיתה. אצלנו, היה רק מקום אחד שבו התחבאנו, לא הסתרנו את מקום המחבוא, ולא היה צריך להתאמץ כדי לחפש את הילדים.
איפה התחבאנו? התחבאנו בצריף של זלמן.
הצריף של זלמן היה צריף גדול ונטוש, שהדייר שלו זלמן עבר לבית בנוי משלו והצריף היה מיועד להריסה, אך עד להריסתו שימש אותנו במשחק המחבואים. הצריף היה חשוך וכמעט ללא חלונות, היו בו הרבה חדרים והיה קצת מפחיד להיכנס אליו.
כשגמרתי לספור באותו המשחק, פקחתי את עיני והלכתי ישר לצריף של זלמן. ידעתי ששם הילדים מחכים לי. ידעתי שברגע שאכנס לצריף, הילדים ינסו להתחמק מהפתח השני וירוצו בכל כוחם לעבר הקיר כדי לדפוק את שמי עליו, אך אולי יתמזל מזלי ואצליח להשיג אחד מהם, הרי אני הילדה הכי זריזה בכיתה.
הלכתי בשקט לכיוון הצריף של זלמן, עמדתי בפתח שלא הייתה בו דלת, ניסיתי להתרגל לחשכה שבפנים. התרגשות אחזה בי, ליבי הלם בחוזקה, להיכנס לצריף החשוך לבד זה שונה מאשר להיכנס עם כל הילדים. ואני, אני בדרך כלל פחדתי בחושך, ובלילות ביקשתי תמיד שישאירו לי אור במקלחת. בחושך אני תמיד רואה מפלצות ורוחות רפאים עטופות בסדין לבן שרק הפתחים לעיניים קיימים, הם פורשים את הידיים לצדדים ומוציאים קולות משונים, בדיוק כמו שניראה הדוד שלי פעם, בליל-הסדר.
ישבנו אז מסביב לשולחן ליל-הסדר ואבא שלי מזג יין לתוך הכוס הגדולה המיועדת לאליהו הנביא ואמר לי לפתוח את הדלת לכבודו. אני קמתי ברצון כי ידעתי ששם מאחורי הדלת, לא עומד אף אחד, הרי כל שנה פותחים לו את הדלת ואחר כך סוגרים אותה, ידעתי שזה רק מנהג.
הלכתי לכוון הדלת, פתחתי אותה לרווחה ו... קפאתי על מקומי, לא יכולתי לזוז או לדבר, רק צעקה חזקה פרצה מגרוני "א-מ-א...", מאחורי הדלת עמדה דמות עטופה בסדין לבן, לא ראו את פניה, חוץ מהפתחים שהיו לה במקום של העיניים, הדמות נופפה ידיה לצדדים, השמיעה קולות מוזרים ואמרה: "אני אליהו הנביא"... לשמע הצעקה שלי, אמא שלי הגיעה במהירות וכאשר היא ראתה את הדמות העומדת בחוץ, גם היא התחילה לצעוק, מבוהלת כולה. אחריה הגיעו מהר כל האורחים שהיו עסוקים בפטפוטים ובכלל לא חיכו לאליהו הנביא. כולם עמדו מול הדמות העטופה לבן. הדמות נכנסה לבית פנימה, הורידה את הסדין הלבן מפניה... זה היה דודי טוביה ממטולה, אח של אבא שלי, שחמד לו לצון...
מאז אותו ליל-סדר, היו לי חלומות בלהה בלילה, קצת פחדתי מחושך, וכשאמרו רוחות רפאים, ידעתי בדיוק על מה מדברים, כי אני כבר ראיתי אחת כזאת.
אזרתי אומץ, ובכל זאת, נכנסתי לצריף החשוך.
"הו, הו" צעקתי, תוך כדי התקדמות פנימה.
"איפה אתם?" קראתי.
"אני אתפוס אתכם" המשכתי, רועדת מפחד.
שמעתי צחוקים מפינות שונות.
"לא תיתפסי" נשמע קול מאחת הפינות.
"צוויץ, צוויץ", נשמע ציוץ מפינה אחרת.
התחלתי להסתובב בין החדרים החשוכים, ידי שלוחות לפנים כעיוור המחפש את דרכו, אולי אתפוס במקרה איזה ילד ואזהה אותו. ידי לא תפסו כלום.
פתאום, נשמעה מהכוון השני שעטת ריצתם של הילדים החוצה וקול צחוקם קרע את הדממה שהייתה לפני רגע. הם רצו לכוון הקיר כדי לדפוק את שמי עליו. ידעתי שאלה שיצאו, אותם כבר לא אוכל להשיג. אך אולי בכל זאת נשאר מישהו ואצליח לתפוס אותו.
רגע... תפסתי משהו בידי... כן, הצלחתי, אחזתי חזק. אלו כנראה שערות ראשו של אחד הילדים. אבל של מי? שאלתי את עצמי, מי לא יצא עם כולם? החשיכה מנעה ממני לראות מי זה. משכתי בשערותיו לעבר היציאה, היה לי קצת קשה כי הוא התכופף ולא רצה לעמוד, זה הכריח גם אותי לרכון מעליו ולגרור אותו בצורה זו. לצערי, הוא גם לא הוציא אף מילה מפיו, אם הייתי שומעת את קולו, הייתי יכולה לזהות אותו. התקדמנו שנינו לכיוון היציאה, אני מתאמצת, אך כוחותיי אוזלים ואני כמעט מוותרת. אך לפתע, ליד פתח הצריף הוא הצליח להשתחרר מאחיזתי.
עכשיו זה או הוא או אני, מי יגיע ראשון.
יצאתי מפתח הצריף לפניו, התחלתי לרוץ מהר מבלי לסובב את ראשי, רצתי בכל כוחי. אני שומעת את צעדיו צמודים לשלי, אני שומעת אפילו את נשימותיו, הן חזקות, הוא קרוב אלי מאוד, עוד מעט וישיגני. אני מגבירה את צעדי וחושבת לעצמי שברגע שאגיע לקיר אסובב את ראשי כדי לדעת את מי תפסתי ואוכל לדפוק את שמו על הקיר. הגעתי ראשונה, השגתי אותו... "אחת, שתיים, שלוש..." אני דופקת על הקיר ומסובבת את ראשי לאחור... ולתדהמתי, אני רואה כלב שחור וגדול שרץ אחרי. ידי ירדה ברפיון מהקיר ופני האדימו לקול צחוקם הרם של הילדים.
"אחת, שתיים, שלוש, ארבע...עשר, מי שמאחורי ומי שמצדדי הוא העומד" צעקתי בקול רם, פקחתי את עיני והתחלתי לרוץ לכוון הצריף של זלמן...
