הבוקר ההוא נפתח בשנאה, כמו רוב הבקרים, עם חדשות היום מהרדיו שליד מיטתי. קמתי באיברים דואבים וסילקתי את החתול מעל השמיכה,  עשיתי כמעשה אנשים בבוקר ואחר כך פניתי אל המחשב וחיפשתי את חדשות השנאה כדי להתעמת איתן. והגעתי לדואר האלקטרוני של עיתון שוודי ימני, שאנשיו בודאי לא ידעו מה נפל עליהם פתאום משמיים, וכתבתי להם [באנגלית]:

 "שלום. איך זה להיות נרדפים כמו יהודים ? לחיות בפחד ממהומות ? לשמוע אודותיכם שקרים ? להיות נתונים לחסדי ההמון ? ובהזדמנות זו איחולים שלוחים לממשלתכם על  החלטתה לסיים את התלות בדלקי מאובנים (נפט) תוך חמש עשרה שנה." התעכבתי שניה ושלחתי.

חשבתי – ´את לא בסדר, מעבירה אליהם את הרעל שלך. והצדקתי את עצמי בפני – הם עיתון ימני, הם יצליחו לעבד את השנאה שהפרשתי למשהו מועיל. כמו שבסין מזבלים בהפרשות את השדות.´ וכשסיימתי את ענייני בבית הלכתי לבנק לברר מדוע לא נרשמה כניסה של דולר אחד בחשבוני כדי שתשמש אימות לתשלום של לקוח מעבר לים.

 קודם לכן הודיע הרדיו שסופה חזקה וקצרה ממשמשת ובאה ואני יצאתי מוקדם בבוקר כדי להימנע ממנה, חמושה במטריה ובמעיל גשם ורוד, הולכת ברגל כמצוות הרופא שהמליץ על מחצית השעה הליכה לפחות ביום. שעה שהלכתי התנהל ברוחי דיאלוג עם דמויות דמיוניות בממד אחר על ההימנעות מכתיבת יצירות המוגדרות כשירה.  יוצרת חובבת אני שהפסיקה לכתוב.

צעדתי בדרך ידועה, לאורך גדרות מוכרות של בתים, מציצה בפינות חבויות שנשים מסתירות בהן קעריות מים ומזון לחתולים, סוקרת את השדרה הרחבה שהחליפה צבעה לאפור אך, עדיין ניצבה במקומה, מוצקה ושלמה ובלתי מאיימת. כשהגעתי לבנק היה המקום להפתעתי ריק כמעט מאדם, הפקידה עמדה לרשותי ובמשך קרוב לרבע שעה חיפשה את הדולר שלי בכל מקום אפשרי במציאות הבנקאית האלקטרונית עד שהתייאשה.

ולאחר שסיכמנו מה לעשות שבתי הביתה באותה דרך.  ברחוב בני משה, ליד ריבוע גן ההרדופים העירוני שליד ספרית "יד לבנים" השתנה משהו בדמות הרחוב.  על הספסל שליד הגינה, שקודם בדרכי לבנק היה ריק, נחה כעת שקית ניילון וכשהתקרבתי ראיתי שיש בתוכה עֲרֵמַת ספרים. השקית הייתה שקופה ומהודרת ובעלת ידיות. ישבתי על הספסל והצצתי ימינה אל הערימה.

מולי על המדרכה ראיתי ילד קטן ומוצק מקפץ ושר על האריחים המרובעים, בודי בום בודי בום בום בום בום.

הוא שר ונע בקצב מושלם, עוד לא מדבר, פולט ענני אושר צחים וחיים ודבר נוסף שאין לי מילים בעבורו. היה בעל תלתלים חומים כהים כטבעות ועיניים עמוקות חומות.

בצד ליד מכונית ניצבה אמו, מתבוננת ללא התערבות.

אני הרשיתי לעצמי להידבק בתחושת הרגע ושרתי גם אני לזאטוט, בום בום בום בודי בום בים בם. ועודנו מסנכרנים בינינו מבטי עיניים וצלילים התחלתי מוציאה אחד לאחד את הספרים שהיו בשקית הניילון.

היה שם אוסף של דברי שירה ופרוזה, חיי אהבה של צרויה שלו, שיחות גיטה עם אקרמן, פרשיות של דבורה בארון, יהודה הלוי, אבן גבירול, רחל איתן, עמיחי, סופוקלס, וגם להבדיל "עמק הבובות" ללא 21 העמודים הראשונים וספרים אחרים, כאילו הבחין מלאך משמיים ברב-השיח הרוחי שניהלתי קודם במחשבותיי ושלח לי אות וסימן על אישור קבלת הגיגיי, אך לא הבנתי מהו.

 הנחתי את הספרים אחד לאחד על הספסל וספרתי אותם, היו שם שבעה עשר ספרים בסך הכל, ולא יכולתי להחליט מה לעשות אתם ואם להשאיר אותם ביתמותם על הספסל למוצא הישר או לקחת אותם אתי. הוא לא היה צריך לשלוח לי את המסר הזה ועוד לצפות שאפתור אותו בעצמי. במיוחד לא לאחר שהפסקתי לכתוב.  האישה עם הילד גן-עדן התבוננה בי.

 אמרתי לה בהתנצלות, "הנכדים שלי בקנדה,"

והיא הבינה מיד וספרה לי עלילה שלמה על החיים בחו"ל כדי להמתיק במילים מרובות את תמצית הטיפה המרה. אישה נאה הייתה, אולי בשנות השלושים המאוחרות, בעלת בטן שטוחה ומותניים נשיות מעוגלות במכנסי ג´ינס. גם היא תלתליה כתלתלי הילד. הספרים בתיק הניילון שלה היו. היא הוציאה אותם מהבית ונשארה לצפות מה יעלה בגורלם.

אפשר לתת אותם לספריה, סיפרה לי, ואז מפקידים אותם במחסנים ולא יראו יותר אור יום. או יש שמוכרים ספר בשקל. היא הייתה ישראלית יפה אמיתית, כמו פעם, ולא יכולתי לאכזב אותה. רציתי להשאיר אותה בשלמותה ללא פגע. נפרדתי מהם לשלום והמשכתי בדרך הביתה עם הספרים בחסותי. פרץ רוח פראי פגש את פני על דרך חיפה, סוחף ערימות עלים ומדבלל אותן על המדרכות, יוצר דפוסי תחרה עדינים מעלי הצאלון הקטנטנים, עלי שקמה פריכים ופסי גבעולים עירומים. הידקתי את המעיל לגופי ומצאתי מסתור מהרוח ליד משאית זבל חונה ענקית בצבע ירוק זרחני. על דופנה היה כתוב, באותיות דפוס גדולות: