אבי היה שורק לי עולמות בילדותי
עוצר ברוחות פיו את רוח הלילה השובבה על אדן החלום להקשיב גם כן.
הוא היה חורז לתנודות העצים, מציע קול שני לכוכבים.
אפילו הצרצרים היו מתאימים עצמם נוכח נשיפותיו העדינות.
אפילו היו המים נופלים לו למקצב נינוח ואחיד.
הייתי שוכב אז במיטה קטנה, הוא היה עומד במעמקי החדר, בודק במיומנות בין הנשימות האם עליו להמשיך לבית נוסף או לא, קובע על פי נשימותיי הקצובות.
והייתי תמים אז - לא רימיתי בכדי שישאר לזמור, כפי שכיום אני מבין שצריך היה לעשות.
כעת, נחירות מכלל הכיוונים מזכירות לי - כאן באוהל, אין אף אחד.
אני פורץ בצליל הבכי בהילוך איטי, ממש כשם שהיה אבי שואג את איתותי טרום-השינה הראשונים.
כמה חסר לי העולם, כמה חסרה לי מנגינה מנחמת, כמה קטונתי מלהבין את הכל.
תגובות