בדמיוני אני עומד מול ים ובתים,

אנשים שהולכים, ילדים שבוכים

אבל הם אינם עוד, הם כבר לא שם,

בדמיוני אני עומד מול אנשים על גבעה,

הם עומדים בשורה,

וכולם מפנים את אותה האצבע,

האצבע המאשימה, כנגד החייל,

החייל שרוצה לגרש אותם,

אבל פתאום באמצע הדמיון,

תופס אותי חייל בדרך לטמיון,

הוא לוקחני לעבר אוטובוס הפשע.

ועכשיו הם אינם עוד, הם כבר לא שם.

כשהחייל יקריב קרבן אשם,

קרבן שכולו אנשים ודם

גם אני לא אהיה שם, וכולם,

כי כבר הוקרבנו, בתור קורבנות אשם,

על ידי העם שיושב בתל אביב*,

וחושבים שראש ממשלה הוא אדם חביב,

ואולי יום אחד שיסולקו הגבעות,

"נחזור" ליהיות עם ללא צרות.

אבל הם חושבים,

הם מדמיינים,

ואנחנו פה, אנחנו כאן.

*תמיד מה שנראה זה שהתל אביבים שמאלנים, מצטער אם פגעתי

 במישהו  מתל אביב שהוא לא קשור*