במחלקת נוערא היו 2 אישפוזים האישפוז הראשון כמו שאמתי נמשך שישה שבועות והשני נמשך 5 שבועות ועוד שבועיים באישפוז יום. לפני האישפוז השני למדתי בביה"ס מאור שזה ביה"ס בתוך טירת הכרמל והא מיועד לילדים אחרי אישפוז מין בית הבראה. זה היה ביום שני כי וים ראשון לא הגעתי בגלל שלא הרגשתי טוב מצבי הנפשי היה מדורדר כי גם חזרתי לסמים וכשנגמרו לי הסמים ניסיתי לחתוך את הורידים ובביה"ס מאור ראו את זה ומיד קראו לאחות הראשית במחלקת נוער לאישפוז הרגשתי רע לא רציתי לחיות  ולכן האישפוז השני היה יותר קשה כי הייתי לא מרצוני אלא בכפיה הייתי במחלקה סגורה ולא יצאתי הביתה במשך 3 שבועות. לא לקחתי את הטיפול משך האישפוז אלא אגרתי כדורים במטרה לבלוע אותם ולמות אבל עירנות של אחת האחיות גרמה לכך שהיא עלתה עליי והחרימה לי את כל הכדורים. כל יום הייתי חושב על דרכים למות כמו למשל לתלות את עצמי במקלחת או לחנוק את עצמי עם שקית או לחתוך ורידים עם חתיכת חרסינה שמצאתי אבל במחלקת נוע ההשגחה קפדנית ותמיד יש אח שמשגיח במיוחד במחלקה הסגורה. אחרי שהתאימו לי כדור הרגעה חדש "וליום" נהייתי יותר רגוע והמחשבות האובדינות עברו. בתחילחת האישפוז השני ביומיים הראשונים הייתי קשור למיטה במשך 5 שעות כל יום כי חתכתי את עצמי והורפאים לא לקחו סיכונים וקשרו אותי, ההליך של הקשירה הולך ככה:אתה נכנס לחדר בידוד עם מיטה בלבד וקושרים לך את שני הידיים ושני הרגליים למיטה עם רצועות עורומהדקים את זה עם אומים. אחרי שאתה קשור הם מזריקים ךל זריקת הרגעה בתחת ןאז לא עוברות 10 דקות ואתה נרדם. שבוע אחרי זה לא הייתי רגוע אז הכניסו אותי לחדר המזורנים כדי לפרק מתחים. בחדר המיזורנים יש מצלמה עם מעגל סגור והרופאים צופים בך כל הזמן.
כרגע אני מאופשז במחלקת מבוגרים, מחלקה שמונה אחרי שבועיים במחלקה סגורה הועברתי לאגף פתוח אני שם כבר חודש ואינ מרגיש טוב הגורם לאישפוז השלישי היה שוב דיכואן קליני מה שאובחן אצלי כבר באישפוז הראשון והקולות שזרו לרדוף אותי הייתי הולך ברחוב ובטוח שעוקבים אחריי או שאנשים יכולים לקרוא לי את המחשבות מה שאובחן ע"י הרופאים כסכיזופרניה פראנויאידית המחלה בדרך והיא קשה אבל התאימו לי כדור שנקרא סרוקסט שההשפעה שלו עם זיפרקסיה אמרוה להפחית את הקולות ואכן אחרי שלושה שבועות (שזה זמן ההשפעה) זה מתחיל לעזור
במחלקת המבוגרים יותר נוח כי אתה יכול להחזיק את הסיגירות שלך ומצית (במחלקה הפתוחה) ואתה יכול לטייל בבית חולים שזה מקום מאוד יפה ומטופח וגם האנשים טובים יש מלא צחוקים והומור עצמי, אני מרגיש שנכון לכתיבת מילים אלו מצבי בעליה אבל זה מחלה מוזרה היא תוקפת מתי שבא לה.
שאלה שנייה: ההורים לאורך כל הדרך תמכו והיו סובלניים. לא ניסיתי להסתיר את המחלה כל מי ששאל קיבל ממני תשובה מפורטת על מה ואיך זה שלא לדבר על המלחמה בסטיגמה כי כל מיש שומע שאופשזת בטירה חושב שאתה איזה פסיכי, אבל זה לא נכון. בעזרת ההורים שבאים לבקר אותי כל יום אני מצליח להתגבר ולדעת שיש לי מקום בעולם הזה.  החברים הקרובים קיבלו את זה בהנה ולרגע לא היפנו עורף וגם האחים והחאיות תמכו למרות שמדי פעם כשהם עצבניים עליי הם צועקים לי חולה נפש, שבאיזהשהו מקום זה נכון אינ במאת חולה נפש אבל השאלה שצריך לשאול זה האם חולה נפש זה עלבון, כלומר זה לא משהו שבוחרים.
שאלה שלישית: אני לא מאמין בשאלות מהסוג הזה "אם הייתי יכול" מה שקורה צריך לקרות הכל מכתוב אני לא מתחרט לא על הסמים ולא על ההזנחה העצמית מה שקרה קרה ואין מה לעשות נגד זה
שאלה רביעית:כשנודע ליועצת ביוזמתי שאני מעשן סמים ישבתי מול המנהל הקפוא שלא עשה ולא צעד אחד לקראתי אמר לי בפנים הקפואות שלו שהוא שוקל שלא להחזיר אותי בתחילת שנת הלימודים הבאה, זה מאוד כאב לי בכל זאת השקעתי הרבה בשנה הזאת והיועצת רק דאגה שאני אופנה לאל סם יותר מזה היא לא תרמה,בקיצור כל מה שהם דאגו זה שלא יהיה להם סטלן בביה"ס אבל על כל אחד שהם יעפו יבואו עוד 5 חדשים שמעשנים סמים, זאת מלחמה אבודה. כמובן שהביה"ס במקום לעזור לי זרק אותי לכלבים והבנתי שאני לא ממשיך ככה שיש לי רק 11 שנות לימוד
מהאישפוז העכשויי אני אמרו להשתחרר בעוד חודש אבל הכל תלוי במצב שלי אם תהיה ירידה מה שאני לוקח בחשבון אז יכול להיות שיותר זמן
מה הלאה? אני יגיד לך מה הלאה אני מתכון להשתקע בהוסטל למשך שנה ואז בעזרת סל השיקום שמחכה לי שכולל דיור מוגן אני מתכוון לעבור לתל אביב וללמוד קולנו ואם יתמזל מזלי אולי תראו דיסק שלי בחנויות המוזיקה המובחרת