שיר
באמצע ג´ונגל אני עומד קרח משני הצדדים
באים שני אינדיאנים אני מזמין אותם למשקה חריף
אחד שואל אותי אם כבר החלטת על עתידך
ואני שואל אם אני יודע מהם החלומות שלי
הסברתי ועניתי שלא כי עוד לא ידעתי לאן מועדות פניי
לגם אינדיאני א´ מן כוס החלב הקר ואמר:
פנייך מועודת אל לרעות את הכבשים
תפקידך בעולם הוא לשתות את הדשאת כל בוקר
ואז להסתובב עם הכבשים במרחב הפתוח
לנשום את האוייר ולהסתנוור עם הרוח
וכמו שאתה בא ככה אתה הולך, אך יש כאלה שנשארים הרבה
כמו אחד שהכרתי שדיבורו היה חלוש ולא ברור
אמרו רופאיו שלבטח ישאר שנתיים או יותר
ואני רק על חודשיים מקבל את הצמרמורת בגוף
עוד אמר האינדיאני שליבי קפא ועמד במקומו
וכשאני עוצר את הנשימה אני לא חושב
אולי ככה עדיף להיות בודד רק עם עצמך ?
בלי שום מחויבות לכולם חוץ מהבקבוק הירוק
להתמכר לשמחה השקרית הזאת, להיבלע בה.
כך נגזר עליי לחיות: להעביר לכם את הכאב וירטואלית
כדי שקוראים יגידו כמה מסכן הוא ויעברו הלאה
רק שהכאב שלי יתחיל למצמץ לכם לא תקלטו
והרגש מחזיר את נשמתו לבורא והמוח לא מתפקד
כשהתעוררתי הרגשתי את הקור המקפיא בכפות הרגליים
וציוותי על אימא שלי שתביא לי מייד גרביים
לא חשבתי על הסיכונים שבלצאת מהמיטה ביום כזה
אבל הכל בסדר עכשיו חוץ מהנשמה שמתגרדת לי מיתרי הכאב.

הלב הרועד שלי מנבא לי את עתידי
בין הזוועות האחרונות אני שוטף את פניי בבוקר
משתעל על אפי וחושב להתעטש.
ועיטוף הוא כמה עשב בר שמרפא אותך קצת מהכאב
שלא לדבר על זה שאני כבר לא ישן טוב בלילה
אין עייפות ויש מחשבות שנודדות כמו ציפורים
ואני שייך רק לעצמי לחופש הבחירה אין מחילה
אני רכוש פרטי של עצמי משועבד לתקווה כמו לסם
נו אז מה עם הצלקת לא הגלידה ועברו כבר 4 שנים?
בעולם שלי אין סביבה, אין מקובל בחברה
אני לא מנסה למדוד שום דבר אני רק רוצה שקט
רוצה להריח את הפרחים בתוך גרוני הצמא למעט מים
ואני רודף אחרי הכדורים שמייצבים אותי קצת
אם אני לא לוקח בזמן אלוהים ישמור על כולם
יש את האגרוף, יש את המרפק, על שניהם אני יכול להתרפק
אני מרחף כמו עלה בשלכת דרוך ומכוון לכל נעל באופק
לוחץ על עצמי קצת חזק ומצליח לעצור את הדופק
בליבי ישנם מעט תקוות שמחר אראה את האופק
ואחותי את שלי נופק טיפותנה כלתי שלי.

היום זה יום שמח שמעו נא ילדים
גיבור סיפורכם הסתובב לו בדרכים
חיפש אהובתו שנטשה אותו בגלל הפחדים
חיפש ולא מצא
עד אשר עשה הפסקה
ישב על ספסל, התמתח
עישן את הסיגריה והזמן לא בורח
ליבו השרוט מידי פעם צורח
על כאב האמת שמזמן הוא לא אורח

אבני הדרך אל האושר לא זוהרות, זה לא זהב אני מודה
אך את ליבי לא אמכור, לא אשכיר ולא אלווה
ונפלתי לבור שתליתי את עצמי מעליו כמו אידיוט
חוזר על טעות מיליון כמו המשפט "טעות מיליון חוזרת"
משותק בכל הגוף עם הקור המתגבר והנפלא הזה
הוא מקפיא את עצמותיי ומזכיר לי את הכאב של הקיץ שעבר