-חזיונות I-

היא חשה בכל פציעה, בכל מכה קטנה, לוהטת על גופה. היא ידעה איפה היא, אך לא הייתה בטוחה. היא הבחינה בצל של דמות גברית. "מארק?" היא מלמלה בכאב. "בבקשה, אני מתחננת שזה יהיה אתה." היא ניסתה למקד את ראייתה. אך הוא היה רחוק מדי והיא הייתה חלשה מדי.

"אל תדברי."

"זהו קולך, אם אני עדיין יכולה לשמוע. אמור לי שזה אתה." הוא הבטיח שהוא ייטפל בה. הוא הבטיח לדאוג לה, אף מעבר למוות. היא חשה בדמעותיה חוצות את לחיה. "אמור לי שזה אתה."

"אני כאן." הוא נשק לה והיא חשה בטעם המתוק-מוכר על שפתיה. איך את מרגישה?"

"כאב...כל גופי..." היא מלמלה.

"הוא ייעלם." הוא נשק לה שוב, ואכן, ככל ששפתיו התהדקו נעלם כאבה.

"כיצד?" כשהערפל שאפף את עיניה נמוג היא הבחינה בפניו. מבין שערותיו ניצבו זוג קרניים. היא נרתעה. "אינך הוא."

"אני הוא מי שאני."

"אם כך מי אתה והיכן אני?" היא התבוננה בידיה, שוב חלקות, נטולות דם. "כיצד העלמת את הכאב?"

"כמה שאלות, אהובה."

"אל תקרא לי כך. איני יודעת מי אתה."

"אני מה שאת רואה בי." הוא נשק לה. "אני הוא אהובך."

"איני יודעת...התחושה דומה. אך מה שאתה עושה, אני חשה שאתה יותר-"

"יותר חזק?"

היא הנהנה והביטה אל קרניו. "עוטה הקרניים..." היא מלמלה. "האם זה יכול להיות? מדוע פניך הם פניו של אהובי?"

"מפני שהוא פנים נוספות שלי. הוא אני בעינייך."

היא חייכה. "עד כמה שאני אוהבת אותו אני יודעת שהוא אינו אל."

"את צודקת." הוא חייך חזרה.

"האם אני חולמת?"

"כל חייך הם חלום. אינך אף יודעת מהי מציאות, מדוע שתדעי מהו חלום?"

"אנא ממך, אמור לי אם אתה הוא. אמור לי אם זה חטא לשוק לך."

"את רואה אותי במארק, לכן בעיניך אני הוא. לעולם אל תקראי לאהבה חטא."

"איני קוראת לה חטא. אך אני נאמנה למארק-זהו החטא."

"אני הוא מארק."

"האם אמת בפיך, או שמא שקר שנובע מכמיהה?"

"לעולם לא אשקר לך! אני הוא מה שתרצי לראות-אני הוא חזיונך."

-חזיונות II-

הוא התבונן בכל פציעה, בכל מכה. הוא חש כיצד הן מכאיבות לה, כאילו היו על גופו. הוא רצה להעלים את הכאב, אך לא מצא דרך. זה תסכל אותו.

"מארק." הוא שמע אותה ממלמלת וחש בכאבה כשהיא עושה כן. "בבקשה, אני מתחננת שזה יהיה אתה."

"אל תדברי." הוא רכן לצד מיטתה והניח את ידו על לחיה.

"זהו קולך, אם אני עדיין יכולה לשמוע. אמור לי שזה אתה." היא החלה לבכות והוא חש בכישלונו-הוא לא שמר עליה כפי שהבטיח לעשות. "אמור לי שזה אתה." היא חזרה.

"אני כאן." הוא רכן לשוק על פיה ובידו השנייה עטף את ידה. "איך את מרגישה."

"כאב...בכל גופי..."

"לוואי ויכולתי לגרום לו להיעלם." הוא נשק לה בחשש שהוא מכאיב לה יותר.

"אתה יכול." היא שלחה יד ללטף את שערו. "אתה כאן, למרות הכל. האם אתה באמת כאן?"

"אני תמיד אהיה איתך."

אתה אף תמיד מעלים את הכאב, כיצד אתה עושה כן?"

"אל תשאלי אותי כן, אהובה, מפני שאיני יודע לבדי."

"אני חושבת שאני יודעת."

"באמת?"

"אהבתך אליי, היא מחזקת אותי. אתה מחזק אותי."

"אני חזק בזכותך."

היא הנידה בראשה. "אתה חזק גם לבדך. אתה איתן כאל עצמו. אני רואה בך את אלי."

"ואני רואה בך אלה."

היא חייכה. "איני אלה."

"את צודקת. את יותר מאלה בעצמה."

"איני רוצה לקום, אני חוששת לגלות שהכל הוא אך חלום."

"חיינו המשותפים היו חלום. חלום מתוק ביותר. איני יודע להבדיל בין החלום למציאות."

"אמור לי, האם זה לא חטא לקרוא לך אלי?"

"לעולם אל תקראי לאהבתנו חטא."

"איני קוראת לה חטא. אך אסור לנו לקרוא לעצמנו אלים."

"איננו קוראים לעצמנו אלים. אנו רואים את פניהם האחד בשנייה. לאלים פנים רבות. אך אני בן אדם, רק בן אדם."