יום חמישי שהגוף כואב, הגוף דועך. לא מוצא את השקט למרות שהוא ישן איתי הלילה, איש שאני לא יודע את שמו צועק לי בתוך הראש "אלוהים, אלוהים גדול" אני אומר לו שיפסיק, הוא לא מוכן, הוא לא מכאן, לא אכפת לו כי יש לו רשימת חלומות בשבילי. אני קם ממנו, משאיר אותו במיטה, מטביע אותו בדמעות. צועק שיפסיק, אבל הוא צועק יותר חזק, הוא לא נחנק. אני סופר דקות, סופר שניות. הזמן יעבור גם בלי שאבדוק, הזמן ייתן לי נשיקת פרידה ויברח ממני בלי סיבה. אולי התירוץ הכי דפוק הוא לשתוק? אולי אין לי רצונות משלי?
יום שישי שהגוף מתעלם מתחינות המוח לזוז, בקשות אינסופיות, בקשות בסיסיות. עוד סיגריה, למי הבטחתי שאני יפסיק? שאני יצחיק. כולם לא רואים אותי הולך, אבל אומרים שעשיתי צעד ענק, תוך כדי הצעד גם דרכתי על עצמי. התמונות מתקרבות ומתרחקות, עיניים משתפשפות, אותם הקולות, מה הם רוצים? משפטים לא קשורים, אני מחפש את הקשר, זה כמו למצוא לי עוד אימא ביולוגית. תגלו לי שאין, תגידו שהגזמתי, רק כדי שאני אכעס על עצמי, רק כדי שלא יהיה לי טיפות של כוח. אני מחבק את עצמי, נותן לי אהבה קרה שמחממת את הגוף שכואב כבר כמה שעות, כמה ימים, עוד מעט שבוע וזה רק הראשון.
תגובות