על סף פני התהום נשקלות דרכי ועיני מביטות מעלה ונתקעות באדמה. עוטף אותי קול אך הוא מסרב להזדהות. "זה אני שמרביץ לעצמו" "זה אני שצובט את עורו" התגברתי על זה פעם אחת, הברק הגדול עוד לא הכה ברוב עוצמתו, עוד לא זכינו לדעת מאין בוקע האושר, זכינו רק לנחש. פיצחנו את חידת החיים לעוד אלפי שאלות, רסיסים קטנים שלכל שאלה מצורפת תיאוריה מפורטת חסרת בסיס, חסרת שמש. והדגימה לכך טובעת. שנינו הולכים.
שנינו הולכים
שנינו הולכים באותו רחוב, את לידי ולידי עומד לידך.
צורות הכביש הולכת והולכת ורק אנחנו נשארים במקום.
אלפי דברים קורים בכל מקום. מקום זה לא המקום שאנחנו נמצאים בו.
כי אצלנו לא קורה דבר ואצלנו יש תחרות שעומדת איתנה.
אין מד שמראה את הדרך, אין כיוון מסוים שצריך לבחור.
איש לא יודע מתי הוא הסתיים. אך את ההתחלה נרשום בין דפי ההיסטוריה.
שתגיע לסופה התחרות ינשמו לרווחה הרוחות ויעיפו את הריק
