במחשבה לאחור, יש משהו מרגיע בחד גווניות הזו של בית החולים, בצבע הלבן והמונטוני, בפינות המעוגלות, בשקט הלוה, הזה מופר בסידרתיות בידי מוניטורים בעורך עובר ליד חדרים מסוימים, בשיגרתיות הזו של מחלקת שיקום. אף אחד לא דוחק בך, אין ציפיות כלשהן חוץ מאשר לארוחה לארוחה הבאה כאשר תחושת השובע נעלמת, או לאחות שתבוא מתי שהו בין עשר לשתים על מנת להוציא אותי לטיול.

במבט לאחור אני מביט על הבחירה שעשיתי ומצטער, לרגע, על כך שלא בחרתי להישאר ספון לבוח בין הקירות הלבנים, עם הארוחות הקבועות, והניסיונות חסרי התועלת של הצוות לדבר איתי על משהו אחר חוץ מתרופות. לדבר, אך כמה קל לדבר, לדבר עכשיו לאחר המעשה, לעומת ההסתגרות בשתיקה הקשה כחומה, בצורהשאי אפשר לפותחה בכח אלא במילים הנכונות בנקודה המתאימה.

כמה קל לשבת בכיסא הגלגלים ללא תגובה, כמו אותם זקנים זעופי פנים המסתגרים בשתיתם ומזעיפים פניהם כלפי העולם וצאצאיהם המסרבים להכיר בקיומם.

ובמבט יותר מפוכח על כל הסיפור ההזוי הזה אני חושב, שבית החולים היה המקום הכי שפוי בשיגרה וביחס שקיבלתי ושזכור לי כל כך חי ועם זאת לטובה, בין כל הזיכרונות, ושאר ארועי הזמן האחרון. וכל זאת עד ליום שבו נשברתי, השיטתיות של הפסיכיאטרים עובדת ובסופו של דבר דיברתי.