בכל אופן, למחרת השיחה אתו הגשתי למזכירת בית הספר את המסמך אותו הכתיב לי בטלפון. חששתי שהיא תעיף מבט ותנסה להתנגד אבל היא, כדרכן של מזכירות, פשוט חתמה ושכחה מהעניין.
הטענה המרכזית שהופיעה במסמך שהגשתי הייתה שבעצם אני נחשב לעובד הוראה ולפי החוק אסור לפטר אותי באמצע השנה (אלא אם קרו דברים פליליים חמורים).
העניין הוא, שלא משנה בכלל מה טענתי – ההנהלה בכלל לא ציפתה להתנגדות. הם חשבו שאמרו לי שאני מפוטר ובזה זה נגמר. לפתע חדרה למוחם ההכרה שאני לא לבד בסיפור. השפה המשפטית המדויקת (והצינית) של עורך הדין שלי הלמה בהם כשלא היו מוכנים לכך.
הם התבלבלו.
יום למחרת הגשת המסמך פגשתי את המנהל ליד חדר המורים ושאלתי אותו אם קיבל את המסמך שלי. הוא הביט בי לרגע וראיתי את מבוכתו. מבטו אמר משהו כמו: צריך להיזהר ממנו כי אם פתאום מאחד שנראה כמו חתול חמוד הוא הפך לאריה, צריך להישמר בכל מילה. המבט היהיר והמתנשא ששידר לעברי תמיד – כשהוא היה בעל הכוח ואני נלחמתי בשם האידיאלים – נעלם. עכשיו אני הייתי בעל הכוח ואילו הוא…ובכן, לפחות לא הייתה לו החוצפה לדבר בשם האידיאלים.
המנהל גמגם לי שהם קיבלו את מכתבי והם בודקים את העניין. הוא הבטיח לי שבינתיים אני עובד מן המניין ושזכויותיי יישמרו עד שיגיעו להכרעה. ואכן, נשארתי עובד מן המניין.
כלומר, חוץ מן הקטע של העבודה…
הזמן חלף ואני לא קיבלתי שום סימן מן ההנהלה שהם הגיעו להכרעה במצבי. עוד יום עבר, ועוד יום וכבר הגעתי לשבועיים מיום ההודעה הדרמטית – וכלום.
עורך הדין שלי היה מרוצה וכבר תכנן את הצעד הבא. הוא הורה לי להקפיד להגיע לפחות פעמיים בשבוע לחדר האוכל ולשבת במקום בולט ליד המנהל וראש הישיבה כדי שלא יוכלו לטעון שנעלמתי מהעבודה. המנהל וראש הישיבה חרקו שיניים בזעם אך לא יכלו לעשות הרבה: עדיין הייתי עובד רגיל והם לא מצאו מוצא משפטי.
מבחינת ההנהלה כבר היה עדיף להעסיק אותי ולא להשאירני במצב הזה. במצב שבו הייתי, הבאתי להם את הנזק הגדול ביותר. מבחינה משפטית – הם נאלצו לשלם לי משכורת מלאה כולל התנאים (מגורים ואוכל). מבחינת העבודה – הם העדיפו שלא אעבוד כי רצו למנוע את "השפעתי" על התלמידים. בפועל, גם קיבלתי משכורת, גם לא חויבתי על ידי ההנהלה לעבוד וגם – השפעתי "השלילית" על החבר'ה נמשכה. כי למעשה עדיין גרתי בפנימייה וכל התלמידים היו מודעים למצבי המיוחד (מה גם שעכשיו, משהכריזו עלי מלחמה לא טרחתי להסתיר זאת) והמשיכו להגיע לחדרי.
את הבוקר הייתי מתחיל כשתלמידים היו דופקים בדלתי, מעירים אותי, ורוצים להיכנס. הם יצאו משעות הלימודים ורבצו בחדרי במשך כל שעות היום. לעתים הייתי צריך ממש לגרש אותם בלילה בשביל קצת פרטיות או כשכבר התמוטטתי אל המיטה.
ובסוף החודש, הלכתי לאזור בו שכנו משרדי ההנהלה כדי לוודא שהם יתנו לי את התלוש – תלוש המשכורת כמובן…וגם, לא אכחיש, כדי לראות שוב את פרצופם החמוץ מתמיד של צדוק, המנהל וראש הישיבה.
בתקופה הזו נהניתי ממעמד של גיבור בעיני רוב התלמידים אבל לי עצמי לא היה ברור מה יש מעבר לזה. נכון, זה היה נחמד להיות פופולרי בעיניהם, אבל…מה הלאה? ידעתי שלמעשה אין לי כוח לשבת ולהקשיב ולהיות הפסיכולוג של כולם. נהניתי רק מהאפשרות להיות במוקד תשומת הלב אבל ידעתי שבשלב כלשהו אצטרך למצוא משהו שגם יעניין אותי.
כך עבר חודש, עברו חודשיים, ויום אחד…
זה נגמר.
קיבלתי מכתב פיטורין.
במכתב צוין כי חרגתי מהנהלים המחייבים את המדריכים וכי ההנהלה מנצלת את זכותה לפטר אותי. כן נכתב שם כי אני צריך לפנות את חפציי עד לתאריך וכו'.
מיד פניתי ל " עו"ד שלי" ושלחתי לו העתק של המכתב.
וכך, עזבתי יום אחד את המקום שהיה ביתי למשך כמעט שלוש שנים.
מן הפנימייה השוצפת וגועשת והחיים התוססים והרועשים, יצאתי בבת אחת אל הרחוב, אל השקט.
וזהו – הכל היה מאחוריי. יותר לא הייתי שייך לשם.
הרעש, המאבקים, הכעס, המלחמות, האידיאלים – הכל היה מאחורי ועכשיו נשארתי אני עם עצמי. החיים בפנימייה יימשכו גם בלעדי.
מה אעשה עכשיו?
למחרת הפיטורין דפקתי על דלתו של הרב דימשיץ. הוא פתח את הדלת כדרכו רק עד לאמצע, מחייך אומנם, אבל משדר שבעצם אין לו רצון להכניסך.
"מה העניינים?" שאל בחיוך הרגיל שלו.
אבל לי לא היה מצב רוח. הפעם אני אכנס, חשבתי. הפעם קרה משהו רציני והוא חייב להקדיש לי את הזמן ולדון בדברים ויהי מה.
"פיטרו אותי" אמרתי בקול נכאים אבל גם בתוקפנות.
הדלת נפתחה.
"בוא, תיכנס".
נכנסתי וישבנו, אני והרב דימשיץ, על הספה בסלון ביתו, מרחק קצר אחד מול השני. רק פעמים מעטות יצא לי לשבת שם. השיחות בסלון ביתו של הרב היו אינטימיות יותר מהשיחות בחדר העבודה.
סיפרתי לו את סיפור הפיטורין והוא אמר: "תדע לך שאתה לא צריך להתרגש מהם. אתה רק בתחילת הדרך, לא בסופה".
"אבל גם אני בעצמי כבר הרגשתי שאני לא רוצה להיות שם" מחיתי על הניסיון שלו להדוף דיון רציני בטענותיי. "אני מניח שאם לא היו מפטרים אותי, תוך זמן קצר הייתי מתפטר בכל מקרה. אני לא מתאים לחינוך וכבר אמרתי לך את זה מזמן".
"נו, נו" ביטל אותי הרב דימשיץ בדרך המוכרת "הם היו רוצחים, אלה לא מחנכים. הם לא ידעו להעריך את הכשרון שלך. אבל אתה לא צריך ללמוד מהם על כל העולם".
"אבל הם לא מעניינים אותי" התעקשתי כשקולי רועד "מה שמעניין אותי הוא שאני מרגיש שאני לא מתאים. מה אכפת לי מהם?"
הרב דימשיץ נענע בראשו כאילו כלפי עצמו. "דימוי עצמי נמוך, אוי, איזה מכה זאת. למה אתה מסיק מהם מסקנות על עצמך? אתה בחור נהדר אבל הדימוי הזה שלך…" והוא שוב נענע בראשו.
"…אין לי שום בעיה של דימוי עצמי" זעקתי "די עם זה כבר!!! זו לא בעיה פסיכולוגית ולא כלום. מה נתקעת עם הפסיכולוגיה פתאום?! הרי אתה תמיד טענת שפסיכולוגיה זה שטויות! יש לי בעיה שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם עצמי בחיים וכמה שאני מחפש, אני לא מגיע לכלום, אני מסתובב סביב עצמי. יש לך פתרון לזה?!" התרסתי.
הרב דימשיץ לא התרגש.
"התחום שלך זה חינוך…"
"אבל אני לא מצליח בחינוך!"
"אתה מצליח מאוד! רק תלמד להתגמש קצת…"
עוד פעם גמישות?! הרגשתי שעוד שנייה אני מתפוצץ.
"מה הקשר לגמישות, מה?" התאפקתי לא לקלל ליד הרב "אני אומר לך שאני לא מתאים לחינוך. גם אם אין לי שום בעיות עם המערכת, גם אז אני מרגיש רע. אני לא מרגיש שאני רוצה ללמד מישהו או לחנך מישהו לעשות משהו. מה השגתי בחיים, מה??? שנים אני מתאמץ, מחפש, מנסה להגיע למשהו, למצוא את ה "אני" הזה שאתה, הרב, מדבר עליו, ולא מוצא. כמה אפשר לתקוע את הראש בקיר? די, אני לא יכול יותר, אני לא יכול! אני לא מוכן לתקוע את הראש בקיר. אני רוצה לעשות משהו שיביא לי סיפוק, שאני אהיה בו טוב. לא יכול להיות ששנים אני אעשה מאמצים כבירים, יותר מכל מי שנמצא מסביבי, ולא אגיע לכלום. נשארתי בדיוק עם אותה תחושת ריקנות שהרגשתי בגיל תשע עשרה. אותו חוסר ביטחון עצמי, אותה הרגשת אי שקט – מה השגתי?!"
גופי ושרירי פי רעדו מזעם ותסכול.
"אל תדבר ככה. אתה השגת, אתה השגת…"
"ל – מ – ה ל – א ל – ד – ב – ר כ – כ – ה ? ? ? ? ?" שאגתי "ל – מ – ה ? ? ? זה יהפוך את זה ללא נכון?!"
הרבנית הציצה מן המטבח. הרב סימן לה שהכל בסדר אבל היא בכל זאת חיכתה רגע ארוך לפני שחזרה לעיסוקיה.
"עכשיו יש לך אישיות" אמר הרב.
"ומה זה עוזר לי ה 'אישיות' הזו?" התרסתי "אם אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי".
הרב קם והחל ללכת לעבר חדרו באחד החדרים הפנימיים. זה היה סימן ברור שהשיחה נגמרה. אבל הפעם לא ויתרתי.
"למה אתה לא עונה לי?" המשכתי לדבר אל גבו מתעלם מחוסר הנעימות בכך שהרבנית נחשפת לחולשתי וכעסי "איזה אישיות יש לי?!"
"אוי, אתה מצחיק" אמר הרב, שנעצר בקצה המסדרון והמשיך לדבר כאילו עם עצמו "איזה אישיות יש לו. אוי, אתה יכול להיות קומיקאי".
"אני לא רואה פה שום דבר מצחיק" אמרתי בזעף "אין לי חיים ואתה עושה מזה צחוק".
"הו, 'אין לי חיים'! עוד פעם אתה וההגזמות שלך" אמר הרב ונעלם אל חדרו.
מה יש לו? סיננתי מבין שיני, הוא לא מסוגל להודות שהוא טועה? הוא לא מבין שפעם אחת זה רציני? לא כל יום הייתי מטיח דברים בצורה כזו, אז הפעם כשזה כן קרה הוא לא מבין שזה אומר משהו?
הרגשתי זעם אדיר ורצון להתחיל לזרוע הרס בבית הרב דימשיץ. פשוט להתחיל לשבור הכל, כל מה שבדרכי. אולי ככה הוא יבין. אין דרך אחרת! התחשק לי לקחת פטיש ולדפוק על הפסנתר ולנתץ אותו ולשאוג: ד ייייי! דייייי! מספיק כבר עם האטימות שלך! מספיק! אתה לא מבין שהפעם אני רציני? א – ת – ה (דפיקה) ל – א (ניתוץ) מ – ב – י - ן (ריסוק) ש – א – ת - ה ל - א י – כ – ו – ל י – ו – ת - ר ל – ה – ת – ח – מ - ק מ – מ – נ - י ע - ם ה – ת – ש – ו – ב – ו – ת ה – י – ש – נ – ו – ת ש – ל – ך ? ? ? ?
אבל עצרתי בעצמי.
ירדתי אל הקומה התחתונה שם הייתה הישיבה והתהלכתי שם בסערת רוחות.
'למה הוא לא מוכן להודות שהוא טועה? למה? למה אני מרגיש זעם אדיר כל כך כלפיו? אולי כי הוא התחייב שיש לו את הפתרון לכל בעיה. ה "אני", המושג המאוס הזה, ו "היצירה", עוד מושג מאוס אף יותר. הוא שכנע אותי שיש פתרון כלשהו לבעיות שלי ועכשיו, כשזה פתאום לא נוח לו אז הוא מכחיש שיש בעיה. אבל אין יותר מה לעשות. אין! אני עשיתי הכל. אני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי לפי השיטות שלו ובטח ובטח שפעלתי יותר מכל אחד אחר שנמצא פה בישיבה אז אין…'. כך הלכתי מצד לצד והרהרתי שוב ושוב בנושא וכל פעם הגעתי לאותה מסקנה: אני במבוי סתום.
הלכתי מדוכא הביתה.
למחרת חזרתי אל הישיבה. מה כבר יכולתי לעשות?
הבטתי בחבריי המדברים, וכל הדיונים והדיבורים שלהם נראו לי עקרים, חסרי חשיבות. כל הרעיונות שהתווכחתי עליהם בלהט עד עתה נראו לי תפלים. מה הערך בויכוחים עד אין סוף? אני רציתי פתרון. תשובה לחיים. ולא קיבלתי. אז בשביל מה כל זה?
נזכרתי בקטע שקראתי בעבר בקורס שעסק בפילוסופיה. היה שם קטע שעסק בחבורה קטנה שהאמינה בתורת ה 'אינטואציוניזם'. התורה הזו אומרת שאת הטוב אפשר להכיר באמצעות אינטואיציה ואין צורך בהוכחות.
אבל מה שעניין אותי, לא היה התיאוריה אלא מה שקרה סביבה. הפילוסוף שהגה את השיטה נקרא בשם ג'ורג' אדוארד מור וסביבו התקבצה בלונדון של תחילת המאה העשרים, חבורה קטנה של אנשים מוכשרים שאחר כך נהיו ידועים בתחומי הרוח, החברה והכלכלה. הקבוצה נקראה בשם 'קבוצת בלומסברי', על שם הרובע בו התגוררו רוב חבריה בלונדון. בין חברי הקבוצה הידועים היו הסופרת וירג'יניה וולף ובעלה, סופר שהתפרסם לאחר מכן בשם ליטון סטרייצ'י, וג'ון מיינרד קיינס. קיינס התפרסם לאחר מכן ככלכלן המשפיע ביותר על התפיסה הכלכלית בעולם בחצי הראשון של המאה העשרים.
כשקיינס כבר היה מפורסם הוא כתב את זיכרונותיו מתקופתו ב 'קבוצת בלומסברי':
דתנו הלכה במידה רבה בעקבות המסורת הפוריטנית האנגלית שעיקר מעיינה בהצלת נשמותינו שלנו. האלוהי שכן בתוך מעגל סגור. בין "להיות טוב" לבין "לעשות את טוב", לא שרר קשר הדוק ביותר והייתה בליבנו תחושה, כי קיימת סכנה שבפועל יכול האחרון להפריע לראשון. שכן, דתות של ממש, להבדיל מהפסבדו דתות המודרניות הלובשות צורה של "שירותים סוציאליים", היו תמיד בעלות אופי כזה.
"
ואולי היה יתרון מספיק בכך שדתנו הייתה בלתי גשמית בתכלית – לא היה לה שום עניין בכוח, בעושר, בפופולריות או בהצלחה והיא גם רחשה לדברים אלה בוז תהומי.
כיצד ידענו אילו מצבי תודעה הם טובים?
דבר זה נעשה בדרך של בדיקה ישירה, של אינטואיציה ישירה שאינה ניתנת לניתוח, שבלתי אפשר וחסר טעם להתווכח עליה. כיוון שכך, עם מי היה הצדק כאשר היו הבדלי דעות?
היו לכך שני הסברים אפשריים.
האחד – ששני הצדדים אינם מדברים למעשה על אותו דבר, שהם אינם מכוונים את האינטואיציות שלהם לעבר אותו מושא, ועקב עיקרון האחדות האורגנית עשוי הבדל קטן מאוד במושא לגרום להבדל גדול מאוד בתוצאה.
הסבר אפשרי אחר הוא כי יש אנשים המחוננים בחוש שיפוט חד יותר, ממש כמו שיש אנשים המסוגלים לשפוט את טיבו של יין מבציר מסוים ואחרים אינם יכולים.
סך הכל, למיטב זכרוני, ניצח ההסבר השני. בפועל הייתה על העליונה ידם של אלה שהצליחו לשוות לדיבורם את המידה הרבה ביותר של הכרה פנימית בהירה ונקייה מספקות, ולהשתמש בהצלחה הרבה ביותר בנימה של ביטחון ללא עוררין. מור היה באותם ימים אמן בשיטה זו – לקדם את הערותיו של הדובר בפעירת פה של אי אמון – האם אתה באמת חושב כך, ובהבעה כאילו שמיעת דבר מעין זה נהגה בעליל הביאה אותו לכלל מצב של פליאה הגובלת בקהות חושים, פיו פעור לרווחה וראשו מיטלטל מצד לצד בשלילה כה נסערת עד ששערותיו נסתרו. או! היה אומר, ולוטש אליך עיניים כאילו אתה או הוא נטרפה דעתכם, ושום תשובה לא הייתה באפשר…"
הזדהיתי מיד עם הקטע הזה. הרי זה בדיוק אנחנו! גם אצלנו הייתה תפיסה ייחודית של משמעות החיים ומה מוסרי ומה לא מוסרי וגם אצלנו ישבו אנשים מקוריים וחכמים שלא הלכו בתלם וכן – גם אצלנו היה מורה נערץ – מטיף – דמגוג שכולנו האמנו שהוא יודע טוב יותר מכולם מה נכון ומה לא, ושמתבסס הרבה על דמגוגיה. אבל…
בכל זאת, חשבתי, הרב דימשיץ הוא לא כמו הפילוסוף מור. הרב דימשיץ באמת מטפל באנשים. אבל הדמיון היה רב מדי. מי זה היה הקיינס הזה? הרהרתי לי. הוא כתב בציניות שכזו על מורו הנערץ לשעבר אבל העובדה היא שפעם גם הוא היה מחסידיו. אולי…
אולי גם אני כמו קיינס…
אולי אני ראיתי משהו שלא ראו חבריי לישיבה. עובדה היא שהם לא חשו את הריחוק הזה ודווקא אני, שנחשבתי בעיני הרב דימשיץ למקורב ביותר אליו שם – חשתי.
אבל למה אני?
דמעות חנקו את גרוני כשחשבתי ששוב אני ניצב בודד. אין על מה להתווכח יותר. אין גם מה להסביר. שוב אני נמצא בבדידות מזהרת. עד שהגעתי לישיבה הייתי בודד וחשבתי שהשייכות לקבוצה שהסתובבה סביב הרב דימשיץ תפתור לי את הבעיה. אבל התבדיתי. לא יכולתי לעשות כלום נגד ההרגשה שאני רואה משהו ושהם לא רואים. אנחנו כבר לא נמצאים באותו מקום.
הבנתי שאין לי יותר מה לעשות שם.
אבל מה אעשה?! לאן אלך?!
שוב אני בודד. התחלתי לבכות מרחמים על עצמי. 'אלוהים!', זעקתי בבכי, 'מה אתה רוצה ממני, מה? תגיד לי, בבקשה ואני אעשה, רק תגיד!!! איך אתה מצפה שאני אעשה משהו אם אני לא יודע מהו? למה אתה לא מתגלה אלי?! למה אני? מה עשיתי לך? למה כל החיים אני פועל לפי הרגש והלב שלי וכל הזמן נתקע בקירות? למה, אלוהים, למה???' מיררתי בבכי. פתאום תפסתי את עצמי: מה זה? אני מדבר עם עצמי? התאוששתי ועמדתי על רגליי אבל הנחתי לנהר הדמעות לזרום על פניי.
'אלוהים', חשבתי, אני לא יודע אם אתה קיים או לא, ואם אתה קיים שם אין לי מושג למה אתה מתעלל בי. אבל אני מבטיח לך, אלוהים, אני לא אוותר. אני לא אכנע, אתה שומע? בשום פנים ואופן!' את המילים האלו ממש צעקתי 'אתה שמת אותי פה, אלוהים ואני אשרוד, אתה שומע? אני אשרוד ולא משנה מה זה ידרוש! אני אשרוד עד שאבין למה שמת אותי פה בעולם, עד שאמצא את המשמעות לקיומי.
א – נ – י א – ל – ח – ם ! ! ! !
שבע שנים אחרי שהתחלתי את המסע לחיפוש ה "אני" האמיתי שלי הגעתי לסוף הדרך. לא מצאתי את התשובה. עזבתי את הישיבה ואת הרב דימשיץ ונשבעתי שלעולם לא אחזור. יצאתי החוצה אל הרחוב בלי כיוון, בלי מטרה ובלי חברים - והתחלתי ללכת.
בפעם הראשונה בחיי, עמדתי על הרגליים שלי…
תגובות