היה שלום, אבא.

אבא גדול מהחיים.

כל כך עצוב פה, אבא,

כל כך משמים.

כל כך מפחיד, אבא.

כל כך תמימים היינו,

אנחנו ואתה.

כל כך שמחים היינו,

אנחנו ואתה.

נוח בשלום, אבא

על משכבך.

היית צריך למות שנדע

שאנחנו אוהבים אותך.

סלח לנו, אבא –

לא תמיד היינו אתך.

כמה בך פגענו –

לא צריך לספר לך.

כמה אהבנו ללגלג

על העילגות שלך.

היית צריך למות שנאהב

את הצבריות שלך.

נכון שיד השוליים

השתלחה בך,

אבל האמת היא, אבא –

אנחנו רצחנו אותך.

בהבל-פינו רקמנו סביבך

חומת מגן.

כך חסכנו ממך, הוי אבא,

את קול ההמון הסואן.

ערלנו אוזן לקולות

מעבר לחומה:

יִגעֶה העדר כחפצו

מול הבמה.

כמה טעינו, אבא.

עכשיו כבר מאוחר.

אתה לבד שם, אבא.

אנחנו – בכיכר.

מאז שהלכת, אבא,

המוזות רוחשות.

כמה עיוורים היינו, אבא.

היינו נמושות.

סלח לנו, אבא,

כי היינו בזבזניים עד מאד.

הכוונות היו כולן

טובות והגונות,

אך הן לקחו אותך, הוי אבא

ישר לאבדון.

שיר לשלום שרנו, אבא

לשחר שיאיר –

הכתובת כבר היתה שם,

כמו צל אפל על קיר.

שם, מעבר לחומה

ישבו שנואי נפשנו

וקיטרגו מול האומה –

אנחנו לא שעינו.

"מתלהמים" להם קראנו

בבוז גדול.

הושטנו יד אוהבת

לאויבי אתמול.

יקטרגו המקטרגים,

יתלהמו בנבואות שחורות.

אטמנו את אוזנינו,

כי לנו, לנו ארץ זאת!

ולנו כל המקרופונים

וכל המצלמות -

יקטרגו להם עד כְּלות.

אטמנו את אוזנינו

ואת אוזניך גם.

בחדר האטום, חשבנו,

הם לא יגעו עדיך לעולם,

ולא יציגו כף רגלם

על מפתננו

ולא תשזוף אותם

מצלמתנו

ולא יעזו להשמיע את דברם

במקרופוננו.

כמה קר הערב, אבא,

אצלנו בככר.

כמה טעינו אבא.

עכשיו כבר מאוחר.

כל כך מאוחר נזכרנו

לשיר לך שיר הלל

ואיך דחקנו אותך, אבא

לבור תחתית אפל!

*

כמה יפים היינו בעינינו.

כמה טובים וחזקים.

כמה צודקים.

כמה גבה לבנו.

כמה מאסנו באחים.

כמה הקלנו ראש בכאב שלהם ובשכול.

כמה מונים נפלו הם בעינינו מאויבי אתמול.

כמה בחומה בטחנו,

כמה הטעינו אותך.

כשקראת להם "פרופלורים"

כל כך נהנינו ממך.

כמה חלשים היינו

כמה חשופים.

.......................................

כמה אתמולים חלפו כבר, אבא,

קשה לספור.

אויבי אתמול צבעו את ימינו

בשחור משחור.

אך אנו לא נשברים, אבא

גרוננו עוד נטוי

גרזן מרצחים לא יפחידנו, אבא.

את מורשתך נקיים, אבא גדול.

לידינו יסייעו אויבי אתמול.

בגרזִנם את הסרטן

יכתתו מגוף האומה.

את מורשתך נקיים, אבא,

עד ההתנחלות האחרונה.

היית צריך למות, אבא

שנצהיר לך אמוננו.

מחנה שלם נקריב לך.

יהיו הם כפרתנו.

ובכלל, חשוב לדעת

כי מותך לא היה לשוא.

במותך ציוית לנו

את הפסטיבל שחוגג כאן עכשיו.

כמה אהבנו לנתץ

את המיתוס שהיית.

שיכור סמוק לחיים –

זה התואר שבו זכית.

את הילת הגנרל

בעונג הפשטנו ממך

במחלצות של חדל-אישים פחדן

נחלצנו להלביש אותך.

איננו מאמינים, אבא,

ולא בני מאמינים,

(ולא נישא פנים לרבנים נשואי פנים)

אך מה לעשות שהפולס שלך

נדם בסמיכות זמנים

לפולסא דנורת רבנים?

אינני מאמינים, אבא.

לנו אין אלהים.

אבל אותך נעלה, אבא,

במעלות קדושים וטהורים.

את יום השנה שלך, אבא

אנחנו נהפוך לפולחן

ומי שיעז לכפור בך, אבא

אותו נעלה לקורבן.