אנסה לתנות צרותיי בפניך, ידידי הממוחשב, על מנת שיובהרו ולוא חלקית לפניי ויאירו לי דרך לצאת מהם.
אני נמוגה עכשיו בחוסר יציבות ורעיעות רבה, רעיית רוח, זריית רוח. אידוי של הגוף.
אפשר לקרוא לזה בולמיה- אכילה עד שיכחה עצמית, והקאה עד עירפול מענג של כאב וחריפות צורבת, ניסיון להיפטר מהגוף ולהוציא את הכאב באותה הדרך.
עולם אני קוראת לבועה שמקיפה אותי וכל הזמן אני מחפשת דרך לראות אותה מבחוץ.
מן בעיית ראיה כזו שמכריחה אותי להתמקד בדברים המושכים ביותר, כמו תינוק: משיכה לאוכל, לשינה, לאם. (לחיק) וכשאני מנסה להתהלך בין הדברים אני כמו מקיצה משינה עמוקה, ומנסה, תמיד מנסה לחזור לחלום שאותו חייתי לפני רגע.
אולי זו הבדידות, הילת הבדידות המקיפה אותי, כי אין מקום בתוכי אפילו לעצמי אפילו לרוחי ולנפשי. ולאמונות ולדעות ולחלום. ובטח שלאדם אחר לא יימצא מקום בי.
ופחד, הפחד מקנן בי.
אולי אותו אני מנסה לאכול ולהקיא מדי יום. אולי את התדמית אולי את ההתמודדות.
תגובות