מזה כארבעים שנה שימש רב זלמן אינגבר כגבאי סעודה שלישית. את תפקידו עוד החל בעת ששימש כמש"ק הסעדה של ארגון ההגנה בתל אביב ומשם עקב תמיכתו הממסדית הגיע לזרועות יבוא הדגים וייצורם רב זלמן אינגבר,יהודי גדל מידות וגדל שפם, חובש תדיר קסקט שחור לראשו, בן לחמישה דורות של יצרני דג מלוח והערינג, נולד בעיירה דרגשוביץ אשר בפולניה וכשפלשו הנאצים לארץ זו, נשא את רגליו וברח לערבות רוסיה, שם שהה במשך המלחמה. כשהגיע לארץ, עסק בנוסף להתנדבותו בארגון ההגנה, גם בתפקיד גבאי הסעודה שלישית של בית הכנסת אור הדרום של שכונת פלורנטין, שכונה שאוכלסה רובה על ידי אחינו בני הספרדים דוברי הלאדינו. וזלמן הצטיין בהכנת מאכל דג ההערינג עד כדי כך שבשכונה הסתובבו שתי שמועות. האחת גרסה כי כי זלמן מסתיר כעשרים חביות הערינג במחסן סודי בדרום תל אביב ומידי שבת הוא שולה דג מתוך החבית ומגישו לסעודה השלישית. השניה גרסה כי בבני ברק קיימת מעדניה סודית אליה מכתת אינגבר את רגליו ומשם קונה את הדג בעל הריח העז. זר כי היה נקלע לעת סעודה שלישית בבית כנסת הדרום היה נתקל בריח עז הנודף משם ולא היה יודע אם מדובר בריח הדג העז המתובל בבצל או שמא בריח הגרעפצן הנודף משתיית הבירה הזולה משל חברת "הנץ". וכך במשך שבת בשבתו, שנים רבות! מסיבה זו העדיפו כמנין אנשים להתפלל מחוץ לבית הכנסת, לאכול את הארוחה בבתיהם ולוותר בחפץ לב על אכילת הדגים המבוצלים ואדי הבירה הלבנה. לעתים היה אינגבר יוצא עם בקבוק ליקר דובדבנים מעשה ידיו וכוסות פלסטיק שטופות והוא מכבד את הנוכחים במלמלו בחיוך: "א ביסע לוך, א ביסע לוך!" מידי שבת לפני דרשת הסעודה שלישית של הרב, היה זלמן פותח בניגון המיוחד לו: "גיט א ריין, גיט א ריין און נחמה לך, אין יידישע נשמה לך..." ואילו קהל הסועדים המבוסם קמעא היה מחרה, מחזיק אחריו. בין הסועדים הרבים היה נער שובב וחצוף, בנו של סוחר תבלים משוק לוינסקי, שמשום מה זלמן התייחס אליו בחיבה וניסה לקרבו. הלה היה "מת" לגלות את סודו, סוד הדג המלוח של זלמן ולא נרגע ולא ניחם וזמם מזימה בכדי להפסיק אחת ולתמיד את התפריט הקבוע והמסריח שהובא מידי שבת בשבתו. עד כי יום חמישי אחד בשעות הערב, בעת שזלמן שירך דרכו לביתו והוא מזמזם לעצמו ניגון ישן מבית אבא, עקב אחריו הנער- עקב בצד אגודל. זאת עד שראה את זלמן נכנס לחצר ביתו ומגיף אחריו ברישול את הדלת. ואז נכנס הנער לחדר המטבח ותר אחר סימן לדגים או לזנבות דגים. והנה ריח דק של בצל עלה באפו והוא נשא את מבטו וראה כי כמטר לפני התקרה מצוי מדף מוארך ומחוזק המכוסה בוילון. מתוך המדף הציצו כששה חביות עץ מכוסות היטב. היה זה מחבוא הדגים של אינגבר, הוא היה מכינם במו ידיו, לאחר שהיה קונה מדייגים נורבגים כעשרים קילו דגים מעושנים, אחר היה מוסיף להם בצל טבעות, עלי דפנה, קינמון, ופלפל אנגלי. כך יכל להישמר הדג המעושן במשך שנתיים והדג המתובל במשך כחודש. ופתאום שמע הנער רחשים רעשים! והוא מיהר לעלות ולהסתתר בין החביות הריחניות... לחדר נכנסה אשתו של אינגבר, היא פתחה את דלת המקרר ושלתה משם בקבוק בראנפן, לאחר מכן חשבה מעט ויצאה. הנער השובב לא בא לחינם, הוא ניגש לחביות ושפך לתוכם משהו מתוך שקיק שנשא בכיסו. והנה הגיעה שבת ואינגבר הביא את הצלחות שהכילו את הסעודה השלישית. אחד הסועדים הראשונים נעץ מזלגו בדג וטעם ממנו אחד... הוא מיד ירק מפיו את הדג וצעק: "מה זה, א נביילע, חולרע! זה חריף מוות!!!, תהרוג אותנו וזהו!" ומיד פסע אל הברז והרטיב את פיו האדום. ולמשמע המהומה ניגש הגביר קרקובסקי והריח את הדג, הוא חש כי יש בדג פלפל חריף טחון בכמות רצינית. "אינגבר, כאן זה לא סעוה שלישית של תימנים! את הנסיונות שלך תעשה במעבדה של בית החרושת לסחוג בכרם!, הפעם הגזמת!" "מה קרה?" זעק אינגבר "את זה אתם אוכלים כל שבת! ואף פעם לא התלוננתם!" "מה קרה?" השיב הגביר "תגיד מה יקרה! כי אני מפטר אותך מתפקידך!" ואינגבר המזועזע האדים כתולע ופסע אל מחוץ לבית הכנסת,הוא מחה דמעה שהרי נושל ממקור פרנסתו ומקור כבוד גאוות משפחתו מזה כמה דורות. ואילו הנער הפוחח שמח כי שיטה באינגבר ויגחך למשמע הבשורה כי הנה יעלמו הדגים משולחן הסעודה. ואולם: מששב אינגבר לביתו, עבר הוא בין החביות והנה ראה שקית נייר ובה מעט מן הפלפל החריף ששפך הנער, על שקית התבלים היה רשום שם בית העסק של אבי הנער: אלימלך -מסחר ויבוא תבלינים עתה ידע אינגבר ממי קנה הפושע האלמוני את התבלין אשר הרעיל את הדגים וגרם להחרפתם. אינגבר זעם, וביום המחרת שירך צעדיו לעבר שוק לוינסקי ההומה והצבעוני, שם ליד בית הכנסת אליהו הנביא ניצב בית העסק אלימלך. הוא חש למקום והנה בדלפק ראה את ויטו אלימלך. "שלום אדוני" חש אלימלך ולחץ את ידי אינגבר. "שלום לך" ויוסף "השקית של הפלפל החריף מוכרת לך?, ראית משיהו שמילא בשקית הזו תבלין פלפל?" הוא הראה לו את השקית עם חותם בית העסק. "המממ... הבן שלי מילא ביום חמישי שעבר כמאתיים גרם מן התבלין החריף... כששאלתי אותו לפשר הדבר הוא התחמק בכל מיני הסברים..." "אז זהו הפושע!" צעק אינגבר בחימה. "מי פושע?, מה קורה כאן" רגן אלימלך. ואינגבר סיפר לאלימלך את כל הסיפור, אלימלך התעצב אל ליבו ואחר חשב ואמר: "תבוא בשבת לסעודה שלישית לבית הכנסת, העניין יסתדר" הבטיח . ואינגבר בא לבית הכנסת בשעת סעודה שלישית ונכנס אל ההיכל. הקהל הסועד הביט בו בפליאה, דג מלוח לא היה שם ואת מקומו תפסו סרדיני שפרוטים עלובים ומדיפי ריח לאין שיעור. לאחר כחמש דקות נכנס הסוחר אלימלך עם בנו והוא מחזיק בחוזק בידו ובנו סמוק לחיים ושפל מבט. אחר ניגשו אל ראש השולחן. ואלימלך פנה אל הקהל, הישיר מבטו ואחר אמר: "לבני יש משהו חשוב לספר לכם" והוא פנה לבנו בפנים חמורות ואמר: "עכשיו אתה מספר הכל!!!!" ובנו: "אאא אני רוצה לומר כי אני בבב בשבוע שש שעבר הכנסתי תבלין חריף לחביות הדגים המלוחים של אינגבר ועשיתי אותם חריפות. אא אני מתנצל" אינגבר עמד במקום, הקהל השתתק. ראשון קם הגביר קרקובסקי, ניגש אל אינגבר חיבק אותו ואחר אמר: "סלח לי, סלח לי. אני מתנצל בשם הקהל על מה שקרה" אט אט קמו סועדים נוספים אל אינגבר, הם הובילו אותו למקומו הקבוע ליד הרב. ואינגבר פתח את פיו ואחר נשא קולו בשירה רמה: "גיט אריין גיט אריין און נחמה לך, אין יידישע נשמה לך..." והקהל מחרה מחזיק אחריו