השמש קופחת משווע ללגימה,
הרים את היד מצפה לישועה.
אך שוב נכזבה בחטף תקוותו,
לפחות משב רוח אחד בא איתו.
מנסה לשלוח מבט תחנונים,
אך קיתון אטימות מושב לפנים.
והכאב בלבו על עצמו ועמו,
כואב כמדקרת חרב בבשרו.
האין בם לב מרגיש ואוהב?
מדוע אינני זוכה למעט תשומת לב?
ופתאום ברגע ייאוש אחרון,
עוצר לו אדם, עמוס עד אפס מקום,
"אין לי מקום, מצטער" הוא אומר
"אך תרצה לשתות משהו מרענן?"
ובחיוך מושיט לו פחית "מזיעה"
ונוסע לו הלאה לדרכו, לביתו.
והוא, מלא תקווה, עמד על הכביש,
מחכה, מצפה, לטרמפ המיוחל.
תגובות