לבסוף הגענו לטור עורפי של משאיות, אני חושב שהיו בו אולי עשר משאיות. במשך היום היה עלינו לסחוב שקי קמח מן המשאיות אל המחסן שעמד בסמוך שהוסב על ידי השלטונות למחסן חירום. וכך עבדנו עד שעה שש אחר הצהריים בפרך. בסיומו של יום העבודה המתיש כשכל הגוף כאב ודאב חזרנו אל השכונה. בדרכי חזרה מצאתי על המדרכת שבר מראה, הבטתי בה וסקרתי את מראי, שיערי החום הפך ללבן מחמת הקמח שנשפך עליי ואילו בגדיי התאבקו אף הם. מראה גופי היה רזה בצורה משמעותית. לסיכום -הייתי נראה מוזנח. עשיתי דרכי אל חצר מגוריי ,לאחר דקה נכנסתי אל החצר ועליתי אל דירתנו, הבטתי אל הדלת המידלדלת והנה היא פתוחה לרווחה! נכנסתי לדירה. "אבא, אמא, אתם כאן?" אין תשובה. והנה כשראיתי את פנים הדירה חשכו עיני, אין נפש חיה בבית , אבי אמי ואחותי נעלמו, תכולת הבית נעלמה והקירות ערומים כביום בנייתם. האם נמצא אני בדירה הנכונה? ולאן הם הלכו!,לכל הרוחות! כן, אני נמצא בה! היכתה אותי המציאות. פסעתי בדירה אובד עצות מחפש סימנים או אי אלו שיירים ממה שנותר. והנה על הרצפה ראיתי דף, דף מיותם ובודד. רכנתי והרמתי אותו, היה זה דף מתוך ספר תהילים פרק כ"ג משל המזמור " גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" אכן, בגיא צלמוות אני נמצא, חשבתי. מרוב תסכול, רציתי לפרוץ בבכי, אך דמעות לא יצאו,משהו עמד בדרכן. יצאתי את הדירה המרוקנת אל הפרוזדור והנה ראיתי את האלמנה רבקה מציצה מדלתה, היא ראתה אותי ורמזה לי להיכנס לדירתה במהירות. "מה קרה?" שאלתי. רבקה הסתכלה בי במבט דואב ואמרה בלחש: "מני, היום בבוקר כחצי שעה לאחר שלקחו אותך לעבודה, באו לחצר כמה חיילים , הם הוציאו מהדירות כחמש עשרה משפחות ואת המשפחה שלך. הם הצעידו את המשפחות לכיוון מסוים ולאחר צאת המשפחות הם הביאו עובדי כפייה שירוקנו את הדירות מתכולתן וכך הם הורידו את התכולה למשאיות אחרות". אוי! אמרתי בצער "מה אעשה, בטח הם מחפשים אותי! ומי יודע היכן הוריי עכשיו!" כאלף מחשבות עלו בי. "מני, לא כדאי לך להישאר כאן, הגרמנים לא "שכחו אותך" והם יבואו "לאסוף" אותך, עדיף שתברח מכאן מיד!, שהשם יעזור לך" "ולאן אברח? בטח אתפס!" היא הביטה בי בהשתוממות ואמרה: "לעולם! אבל לעולם אל תיתפס ליאוש, הרי אין לך מה להפסיד כאן!, אדם חכם אמר לפני אלפיים שנה - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל יתיאש אדם מן הרחמים" ובכן, אמרה "קח מעט לחם" והיא פרסה לי שתי פרוסות מחצי כיכר לחם והושיטה לי. "לעולם לא אשכח את אמא שלך שדאגה לי, לך לשלום!"קראה. יצאתי מביתה של רבקה אל הפרוזדור, ירדתי מן הבנין אל החצר, ניגשתי לצריף השירותים. ראשית דבר תלשתי מעליי את הטלאי הצהוב וזרקתיו לביב השופכין, יצאתי מן הצריף. הייתה זו שעת ערב. הסתכלתי סביב אם אין איש מביט בי, וחמקתי מן החצר דרך הכניסה האחורית מנסה לחמוק מזרקורי הגרמנים. שירכתי רגליי אל חומת בית הקברות היהודי העתיק אשר היתה בשולי הגטו וששם השמירה הייתה רופסת, עליתי על חומת האבן וקפצתי למדרכה שבצד הארי. הקשר שלי עם אחיי היהודים ניתק וברחתי אל חוסר הוודאות. כשמילותיה של רבקה מלוות אותי.