אני מצטער אם אני הולך לעשות כאן איזושהיא חריגה מהכלל אבל להלן ציטוט מהשיחה האחרונה עם הבחורה האחרונה, בסוף יום, שהסתיים מוקדם באופן מפתיע.
"שלום", אני עונה
"שלום", היא מחזירה
"מה שלומךְ"? (מוסיף נימה של התעניינות)
"בסדר "
(שתיקה)
(שתיקה)
"ככה לא נשמע בסדר. למה את שותקת"?
"כי אין לי מה לומר"
"אז למה התקשרתְ"?
"כי אולי לך יש מה לומר"
"אין לי מה לומר"
"טוב"
"טוב"
"ביי"
ניתוק.
פעם היא אמרה לי שאני הכי יפה כשאני לא שם לב לעצמי. זה היה כשנהגתי והסתכלתי על בחורה שחצתה את הכביש. והיא בדרך כלל שמה לב כשאני שם לב לדברים כאלו אך הפעם המבט שלה, חדר לי דרך הלחי. זה לא הפריע לי להמשיך להסתכל.
"גם אני אוהב את הרגעים הקטנים", אני מגיב לה ומסתכל על זו שנעצרה ברמזור. ברדיו מתנגן שיר ישן משנות השבעים. קאנטרי. אני מדמיין עצמי שועט על סוס במערב הפרוע, השיער מתבדר ברוח מאבד כל קשר לצורה. כך גם אנחנו כשאנחנו נוסעים בכביש המהיר. אבל רק שם.
כך זה נגמר. בצורה מהירה. ללא תהייה, ללא חרטה, ללא מחשבה ל "מה
היא תגיד אם" ו "איך היא תרגיש".
שוב, אני לבד. חורש תלמים ומזימות להרפתקאה הבאה. תלוי בשיר שיתנגן.