...אני מנסה לקחת פיסה של זיכרון, ולבנות ממנה חיים שלמים. לקחת חלק קטן של זיכרון: משפט, מבט, חיבוק, ריקוד, ולבנות ממנו סיפור שלם אליו אוכל לחזור. כי פעם, כשהייתי צעיר ויפה ושמח, הרי חייתי בו, והיום אני מנסה לאסוף את שבריו, ושברי,  ולחבר אותו מחדש.

אני זוכר שפעם קראתי סיפור שקראו לו: "לאן הולך הזיכרון שלנו כשאנחנו מתים?". אני לא מסוגל לזכור אפילו על מה הוא היה, אבל מאז המשפט הזה חקוק עמוק בזיכרון שלי: "לאן הולך הזיכרון שלנו כשאנחנו מתים?". הרבה זמן הסתובבתי עם המשפט הזה תקוע בראש ולא מצאתי לו תשובה, ורק אחרי שהוא מת, יכולתי לענות לעצמי, שהזיכרון עצמו לא מת. הוא פשוט מתפזר בין כל הקרובים והחברים והמכרים. בין כל המוכרים בחנויות שאמרת להם תודה. בין כל האבנים שדרכת עליהם בטיולים. בין כל הבחורות שחייכת אליהן. בין כל הזקנים שקמת בשבילם באוטובוס. בין כל התִירָסִים שהִשְׁקֵית. בין כל הספרים שקראת. בין כל הפרחים שהרחת. בין כל מה שרצית, ועשית, ולא הספקת. ושם הוא הופך לחלק מזיכרון חדש, לפרק חדש בסיפור הסופי של החיים, ובסיפור האין-סופי של העולם.

אני אוסף את פיסות הזיכרון האלו מכל המקומות בהם הלכנו שלושתנו ביחד. לפעמים אני מוצא את פיסת הזיכרון הזאת ברחוב, כשאני רואה פתאום מישהו שדומה לך. לפעמים אני מוצא אותה כשאני שומע שיר שהיית שר כל הזמן, או אוכל משהו שאהבת. אני מגלה את החתיכה הזאת תמיד כשאני רואה את אחותך הקטנה שמזכירה אותך עד כדי כאב. לפעמים פיסת הזיכרון הזאת צצה בי סתם, ככה פתאום, כשאני מוצא את עצמי מהרהר בך. ולפעמים, ופעמים אלו כואבות עוד יותר מהרגיל, פיסות הזיכרון האלו מופיעות כשאני נמצא בתמונה בה הייתי רגיל לראות אותך, ואתה אינך, אינך נמצא יותר בתמונה הקבועה של השלישייה, עם חיוכך הרחב, פיך הפעור, משקפיך הרבועות, וידיך הכרוכות על כתפי שנינו.

אני חופר בזיכרון שלי בחיפוש כמעט ארכיאולוגי אחר פיסות הזיכרון הללו, מנסה לחלץ אותן ממעמקי השכחה. לפעמים החיפוש הזה דומה לגירוד בפצע שמסרב להגליד. חיטוט עקשני שמקלף את כל הבשר, ומגיע עד לעצב החשוף ולכאב. "מזוכיזם רוחני", היא היתה קוראת לזה כשסיפרתי לה על זה. אבל אני מרגיש שאינני יכול להקל את אחיזתי בשברי הזיכרון האלה, הגם ששוליהם חדים מעצב וגעגוע, והם פוצעים את ידי החשופות.

אני מנסה להחיות אותך בעזרת הזיכרון. להחיות אותך ולהחזיר אותך לארץ החיים של הזיכרון, שם תמשיך לחיות איתנו.

אתה זוכר? אני שואל את עצמי שוב-ושוב, בוודאי, אני עונה, אני זוכר הכל.

אתה זוכר? אני שואל אותך, והתשובה נשארת מרחפת בין שמיים וארץ. אבל אני זוכר שכשהיינו ביחד, ושאלתי אותך את זה, עצמת את העיניים לרגע, חשבת, וענית: "את זה", ואז פקחת את העיניים שלך במלוא הכחול שלהן ואמרת: "את זה אני לא מסוגל לשכוח".

אתה זוכר את זה?