[ליצירה]
טוב. בביכו' השארתי למבינים ממני להגיב, אבל פה אני חייבת להתייחס:
אהבתי את התנוחה של האצבעות, ואת הצביעה, ואת התסרוקת.
הפרופורציות של הגוף עשויות היטב (שריקת הערצה - מעולם לא הצלחתי לעשות את זה).
לעומת זאת - הכסא נראה קטן מדי, או לא ממוקם נכון - "ההוא" נראה יושב באויר.
[ליצירה]
מוכר כל כך..
לפני שלוש שנים היתה הפעם הראשונה שבכיתי תשעה בב על החורבן. פתאום הבנתי מה זו גלות. מה זה חורבן. מה זה ריחוק, מה הם כיסופים.
כתיבה שקטה וכואבת.
[ליצירה]
מוכר וכואב.
התחברתי מאד לנושא של כאב השכחה (שכואב הרבה יותר מהזכרון)
קשה שלא ליפול לבנאליות כשעוסקים בנושא שכל כך הרבה נכתב עליו, ואמנם בשני הבתים האחרונים השיר נשאר בגבולות המוכרים, אך בהמשך הוא מתרומם משם ומצליח להפתיע ולרגש.
אני חושבת שהעוצמה של השיר היא בבתים האחרונים שלו וניתן לבנות מהם שיר מלא. (לצמצם את הראשונים, ולתת לאחרונים יותר משקל.)
מה דעתך?
לגבי התוכן: כפי שכתבתי, הנושא קרוב ללבי מאד. גם אני מוצאת את עצמי בחרדה מהשכחה, מוודאת שאני עדיין זוכרת את צורת ההליכה, את החיוך ואת צליל הקול...
אבל אני לא מסכימה עם השורה האחרונה. העובדה שאנחנו שוכחים לא מוחקת את קיומם של אלו שהיו. זה לא הזכרון שמשאיר אותם, אלא עצם העובדה שהיו, שקיומם השאיר את רישומו בעולם גם אם אנחנו, מכח הגזירה, שוכחים ולא מודעים לו.
תגובות