פתאום צביקה, דוד שלי, נכנס בהתרגשות שקשה היה להסתיר לבית המדרש, לא הרבה אנשים היו, אבל מי שהיה ערכו רב, פוצח את פיו ואומר בליבו, ואחר בחוץ,

 סגרו את גוש קטיף, עכשיו.

אחי, יהודה, שהיה שקוע בלימוד עד לשד עצמותיו החלשות במידה, קפא במקומו כאילו תקפו שד. אכן תקפו שד.

הוא עצר לרגע, בחן את הגמרא צילם לראשו וזכר היכן הפסיק, כדי שיוכל להמשיך ללמוד,

בגוש קטיף.

הוא לא חיכה לעוד סיפורים מהדוד, לעוד הסברים והרפתקאות של אחרים, זה הספיק. ללא מחשבה אחת מיותרת, אבל הראשונה- ביותר, סגר את הגמרא, הניח ידיו על השולחן ודחף עצמו אחורה בצורה חדה, החלטית, וללא הרבה פנים. ומיד קם, אסף לידיו את המשנה ברורה, ספר של הרב, את הגמרא שהיה באמצע לסכם את השיעור של הרב ליאור,

ואת חייו, אותם הוא עכשיו הולך לאסוף, מן הבית.

לא חלפו יותר מ5 דקות, ואמא, אבא, נועם הקטן ורינתי היותר קטנה כבר יושבים באוטובוס לירושלים. לגוש קטיף. "טיף? טיף?" מצפצפת הקטנה באושר קורן, "כן לגוש קטיף חמודה שלי, לקטיף."

הנסיעה נמשכה, לא זמן רב,  אבל כן היתה מתישה הישיבה לכיוון גוש קטיף, אבל הילדים הקטנים הם כ"כ חמודים שהם בעצמם יודעים את זה ולא יכולים להרשות לעצמם להראות כאילו הם מעצבנים מעייפות, אלה משחקים אותה עד הסוף, קטנים, מאושרים, מחייכים, אוהבים וישנים.

יורדים במהירות מהאוטובוס לוקחים הכל מהר מהר ויורדים כי כבר לא זזים, כי נעצר האוטו הגדול ל"טיף", ומתחילים להתקדם בזריזות כדי שלא יעצרו אותם בדרך, שלא יתפסו אותם השוטרים.

אבא צועד, עיניים נחושות, אמא לצידו, תמיד תומכת. יודעת מצוין מה הם עושים ולמה. ונועם החמוד שכבר בכלל מרגיש בתוך מבצע צבאי, סרט משלו.

 ורינתי. רינת היא מלאך. הולכת לה בשקט, צעדי פיף פף, בוחנת מסתכלת, רואה ומהרהרת, מה שילדה בת שנתיים מהרהרת, והולכת ידביד עם אמא.

פתאום עוצרים. אי אפשר להמשיך. מישהו עוצר אותם. חיילים. המון.

 "אבא, אבא הנה חיילים!!! בוא נגיד להם שלום יללה? יללה? בוא נגיד להם שלום טוב??" "תעשה להם חמוד, תעשה להם שלום עם היד" ...כי עוד שניה אנחנו צריכים לברוח מכאן ושהחיילים החמודים שלנו לא ישימו לב שההוא הג´ניג´י עם הכתום כבר לא עושה להם שלום. אנחנו מתחפפים.

אבל איך? איך אני עובר עכשיו את כל הבלגאן הזה של המחסום וחיילים ושוטרים, ולא רק זה אני גם צריך להעביר את אשתי ואת הקטנים בלי שיקחו לי אותם, שלא ניעלם אחד מהשני.

רכב של ערוץ 1, "שלום, מה אתם עושים פה, עם כל החום והבלגאן? לא הייתים מעדיפים להשאר בבית? מה אתה חושב על סגירת הגוש?" אחי מעדיף להתעלם. כנראה שמהם לא תבוא הישועה.

"יופי, עוד תקשורת, רק זה חסר לנו עכשיו, שיתחילו לצלם ולשגע אותנו עם השאלות שלהם..."

"סליחה!", הפעם זו היתה ניידת מקרצדת של ערוץ 10... ממש עשר. "כן..."

"אתם יודעים איפה נכנסים פה?? הסתבכנו לגמרי!"

"...כן בטח, זה גם מה שאני שואל, איך אני נכנס...?"

"בוא, בוא נמצא יחד. אתה פה לבד?"

"שלילי" ענה בקול נוסטלגי, "גם אשתי ועוד שניים.

אחי, סיים את דף הגמרא המיוחל אחרי שמצא איזו חירבה´ בשירת הים. המקום מדהים. הקטנטנים נהנים על החול, רק שלא תלעס אותם אחת השקופות האלה.

כמעט חודש עבר.

ואחי לומד. ואשתו נאמנה למשימה. דואגת לכל, אמא אדמה.

והילדים- עדיף שישארו בהזיות.