ולדי אמר שזה הכיף שלו להשאיר אחריו עקבות ולא איכפת לו מה יגידו עליו. ניקיון אחרי העבודה הוא לא עושה. מספיק שאת ההתקנה הוא עושה עשר. בשביל ניקיון יש עובדי ניקיון. חלקי צנרת וכבלים היו פזורים סביבנו, כמו גם חלקים קטנים אחרים מסוגים ומצבעים שונים.
קשרתי את קצהו האחד של החבל העבה למעקה, ואת קצהו השני חיברו אצבעותיי שלא שכחו בקשר שטוח אל החבל הכרוך כבר סביב מתניי.
"איפה למדת לעשות את הקשר הזה?" שאל ולדי תוך שהוא משליך את חלקי הקרטון של אריזת היחידה החיצונית של המזגן אל ערימת הפסולת של ה"עקבות".
"בצבא," אמרתי, "מזמן. כך היינו מחברים פתילים רועמים."
"פתילים רועמים?" תמה ולדי, "על זה לא שמעתי באולפן. מהצבא קיבלתי פטור," אמר והניף שתי אצבעות פגועות, "ועכשיו אני רואה שזה עשה לי חור בהשכלה."
עברתי מעל המעקה ולא הבטתי למטה. הלקוח לא רוצה את היחידה על הגג. חושש מנזילות מים דרך קידוח בתקרה, ולכן התעקש על תליית היחידה על הקיר החיצוני של הבניין רב הקומות, מעל חלון המטבח של דירתו הרחבה. לא הועילו שכנועיו של ולדי בדבר האיטום המעולה שהוא עושה לאחר העברת הצנרת והכבלים דרך הקידוח בתקרה. "הלקוח אף פעם לא צודק," נאנח ולדימיר, "אבל הוא משלם. ואם אנחנו לא נעשה יעשו אחרים."
רוח נשבה מכיוון הים ומיזגה את האוויר, אבל אני המשכתי להזיע, והזיעה טפטפה ממצחי ושטפה את ריסי עיניי כפרץ של דמעות. ניגבתי אותן והחלתי לקבע את מתלה היחידה שהיה תלוי אף הוא על המעקה, אל קיר הבטון.
לאחר שסיימתי הוריד אליי ולדי את היחידה ועזר לי לייצב אותה על המתלה, וכמוני לא הביט אל העולם שמתחתיי. שנינו השתייכנו לזן נדיר של מתקיני מזגנים הסובלים מפחד גבהים. כדי להתגבר על הפחד דחקנו את העולם שמתחתינו אל מחוץ לתודעה. "בשבילי אוויר ואדמה זה אותו הדבר," שכנע ולדי את עצמו, "כמו בשביל הציפורים. כמו בשביל המוהוק." ולדי קרא פעם מחקר שערך חוקר אחד בשם פרייליך בקרב האינדיאנים משבט המוהוק, המפגינים את אומץ לבם בעבודות טפסנות בגורדי השחקים של ניו-יורק, והפך למעריצם.
ולדי גבוה, שערו שופע וערוך בצורה נאה מסביב לפניו, שזור בשערות שיבה המשוות לו מראה אמין ומהוגן. אפו מחודד ומעט ארוך, עמידתו זקופה ויציבה ועיניו מחייכות, אבל פניו מקומטים, צרובי-שמש. מי שמעמיק להביט אל תוך עיניו, בין בשוגג בין במזיד, מאתר בהן לפתע חידה שאין לה פיתרון.
רעש המקדחה העיר צפצופים רדומים באוזניי. שוב שכחתי לתחוב לתוכן אטמים. ברגי הג'מבו החליקו לתוך החורים שקדחתי, ואני סגרתי והידקתי אותם בכוח רב.

"אתה חלש מדי," אמר לי ולדי הרכון מעל המעקה, "לא מתאימה לך העבודה הזאת."

"אני אוהב לעבוד בחוץ," עניתי לו, מתנשף ממאמץ, "לנשום אוויר, להפעיל את הגוף."

"עכשיו אתה נושם אוויר פסגות," פרץ ולדי בצחוק רועם.

גם אני צחקתי, והמקדחה הקשורה לגופי כמעט שנשמטה מידי.

"תיזהר," השתנק ולדי, "אמרתי לך, אתה חלש מדי."

תחבתי פיסות גומי מחורץ אל מתחת לרגלי היחידה, וקיבעתי אותה למתלה בברגים קודחים.

"אתה יכול לשחרר את החבל," אמרתי לו, "לא את שלי, כן?"

"שלך קשור בקשר שטוח," אמר ולדי, "מה אתה דואג?"

בכל פעם שהיינו במצב הזה, ולדי רכון מעל המעקה ואני תלוי עליו, הייתי נתקף במין חרדה סמויה, אולי בגלל אותה חידה שאין לה פיתרון החבויה בעיניו של ולדי, שמא יתיר את החבל שלי במקום את זה של היחידה שאינה זקוקה לו יותר, בהיותה כבר מקובעת אל המתלה.

"תגיד," שאלתי אותו תוך שאני מכופף את צנרת הנחושת ומתחיל בחיבורה אל היחידה, "העוזר הקודם שלך יצר קשר?"

"איפה," רטן ולדי, "היה אמור לחזור מאמריקה כבר לפני חודש. נעלם ואיננו. אם לא אתה הייתי צריך לעשות הכל לבד."

יותר לא דיברנו. סיימתי את חיבורי הצנרת והכבלים, ובדקתי מה שבדקתי. אחר כך הכנסנו גז קירור ובדקנו לחצים. טיפסתי חזרה אל הגג, וולדי ירד אל הדירה כדי להפעיל ולבדוק את המזגן. נשכבתי על הגג החם ועצמתי את עיניי. יונים ניקרו מסביב איני יודע מה, והיה נדמה לי שאחת מהן ניקרה משהו מנעליי.

"תיכף תתאייד לגמרי ולא יישאר ממך כלום," אמר ולדי שחזר מתנשף, "בוא נרד. הכל עובד כמו שצריך. שתי דקות וקירר לו את הדירה כמו מקרר. הפינגווין הזה אוהב קור. הוא מתעקש שנשתה אצלו משהו לפני שנלך."

ירדנו אל הדירה המפוארת בת שתי הקומות, והתיישבנו בסלון. שני בקבוקי בירה לבנה צוננת המתינו לנו על שולחן של זכוכית ססגונית מעוצבת להפליא בסגנון גרשטייני.

"אני לא שותה..." התחלתי לומר אבל ולדי השתיק אותי.

"תשתה פעם בירה, זה לא נפט," התרגז, "אל תעשה סיפור מכל דבר."

מצאתי במרירות הבירה משהו מרגיע שעה ששקעתי בספה הנוחה, מצטמרר מהקור המקפיא שיצר המזגן שזה עתה סיימנו את התקנתו. ניקוז המזגן הוביל את מי העיבוי לגינה מהוקצעת שנשקפה אלינו מן הסלון, וטפטף אל הצמחים העדינים. הכל הדיף קפדנות שלווה ומדוייקת, גם עטו של בעל הבית שרשם המחאה נדיבה לוולדי ואחר כך נעלם לתוך אחד החדרים.

ולדי עמד ליד מעקה המדרגות העולה לקומה השנייה של הבית, לגם מן הבירה והתבונן בו בעיון.

"אני לא מאמין," אמר לפתע, "קשר שטוח!"

"הבירה עלתה לך לראש או מה?" צחקתי ממעמקי הספה.

"שה, שה," רטן ולדי, "בוא, בוא תראה."

קמתי והתקרבתי אל המעקה שמרחוק נראה לי רגיל לחלוטין, עשוי כפי שעשויים מעקות רבים אחרים ממסעד עליון שכנגדו פס תחתון וביניהם מוטות מחושלים ביד אמן. מחלקו העליון ומחלקו התחתון של המעקה יצאו בזה אחר זה וזה לקראת זה מוטות פלדה דקים, נפגשו ונשזרו זה בזה בקשר שטוח מדוייק להפליא, ושבו חזרה אל הנקודה ממנה יצאו. עמדתי והתבוננתי ונזכרתי בשדה המוקשים הסמוך לגבעת הרדאר, שם קשרנו קשרים כאלה למאות.

"למדתי משהו היום, מה?" טפח ולדי על שכמי בהנאה, "נשאר לך רק ללמד אותי מה זה פתיל רועם והחור בהשכלה ייסתם לגמרי."

יצאנו מהבניין חזרה אל השמש, והעמסנו בשתיקה את כלי העבודה על הטנדר. עומס התנועה לאורך החוף איפשר לי להתבונן שעה ארוכה אל הים, ולנסות להבין ביני לביני מה פשר אותו פחד המקנן בי שמא יתיר יום אחד ולדי את החבל הלא נכון. שתי אוניות היו מפליגות אל האופק ומבטי רותק אליהן, מנחש מי מהן תיבלע ראשונה בחיקו. ולדי שר לו שיר ברוסית שנשמע כמו המנון האינטרנציונל, ובדיוק כשסיים חצו שתי האוניות בבת-אחת את קו האופק ונתעלמו מן העין.