כל השנה אני מחכה ליום אחד,
והיום הגיע היום.
כולם זוכרים אותי כמיוחד,
ובצפירה עומדים הם דום.
נופלים על קברי שופכים דמעות,
מרגישים שיכולים
בלי שליטה לבכות.
אבל ביום מאושר זה
יש גם אכזבה,
כי עוד מעט הוא יגמר
צריך לחכות עוד שנה.
ובמשך שאר הזמן
נורא בודד ומנוכר,
לפעמים הם באים אחד אחד
אבל זה לא אותו דבר.
לוחשים לי סודות,
עם עיניים נפוחות.
מסתירים את הבכי,
עם משקפיים שחורות.
ורק אחי הקטן
שמאז שעזבתי גדל,
ריגש אותי מעט שבלחש אמר.
קשה לי לבד,מתי כבר תחזור
מאז שהלכת, נחבא לי האור
ועד שהוא אמר
לא חסרתי לעצמי
ולא חשבתי לרגע
משמעות היותי
כי למרות שמותי
הוא סבלי רק שלי,
בעצם הרגתי את כל משפחתי.
תגובות