מאת עינת טמסות

עוד משכבר,
אוהבת  אָנׂכִי.
את עולם הצלילים

להסתגר בתוכם,
שעות  ארוכות.
לפסוע בדמיון
בשבילי  התווים.

לגעת בידי
בדו, ברה, במי,
בסול במינור.

בכלי הנשיפה
והמיתר,
הלומות  התוף,
שהופכים מילה פשוטה .
למנגינה

הממלאת את החדר,
שנרעד  בטריקת דלת.
שלווה מבורכת
ששב החיוך לשפתיי,
וצליליה מלטפים ברוך את חיי.

‏03 יוני 2005