בלב – השממה הצחיחה והשחונה, שמכסה על ערבות – הנגב, בתרונות אין – ספור מתפתלים להם בבתרם אותה – שתי וערב. כשהגשם יורד וממלא אותם במים – שצף – קצף, הם נהפכים, שחזר להיות באיתנו. כל הסביבה נעשית בוץ רצוף, שאין עבור בו והשטפונות, שוטפים אותה, בלא – הרוף. השמיים – כסופי – כיפתם מתמזגים עם הקרקע בשלחם אליה את קרניני – החמה. השחר, בוער לו באופק; על החולות מסביב הוא עוטה את אודמו; המדבר האין – סופי מתכסה צבעי – הסומק בהאר על פניו השמש, שנעורה מהגשם – כחטף חלף. השחקים, בחזרה לובשים את התכלת ועל הבתרונות, שמתחת זורים את כחול – בוהקן. הבתרונות, החרותים בערבותם של חול וסלע, נושאים את אפיקם קדימה תחת קרני – השמש, שמזהיבה אותם, מעל. עיקול – מהלכם, נפתול ומתעקל לו, כדרך הררית – בנויה פניות חדות; עדרי – היעלים, עוברים להם בצוותא בהביטם לעבר, קסמי – הנפתולות. הנשר, תופח הכנפיים ומרחף, מעל הבתרונות. בלב – המדבר השומם והשחון, באין בו טיפ של מים, הבתרונות הזהובים פרסו להם שטיחם; השמש, לה עולה בהשלח את קרניה לעבר בתרונות – האכזב, שמי ייתן? ויהפכו לאיתן! הבתרונות, בלב – השממה…