זה לא הכי גרוע כשדבר אחד נגמר או כשדבר אחר קורס - זה הכי גרוע כשכבר לא אכפת לך. לפעמים אתה כל כך מתגעגע לתחושה.
הם קוראים לזה חוסר תכלית, אבל העיסוק בהגדרות כבר מזמן לא מספק לך עיסוק.
יש ימים בהם אתה מרגיש כל כך רגיל, עד שאתה ממש זקוק לדבר הזה שפעם לא העזת לאחל אפילו לאויב הכי גדול שלך.
יותר מהכל, אתה פוחד להישאר לבד.
כשנראה שאף אחד לא באמת מבין אותך, וכשאין עוד אף אחד איתו אתה רוצה לדבר - אתה מבין שהחששות הכי גדולים שלך מתממשים. אחד אחרי השני, אתה רואה איך הגורמים סוטים מהמסלול שייעדת להם, ולמרות שהכל קורה בצורה ברורה - ישר מול הפנים שלך - אתה לא מצליח להביא את עצמך לחשוב על שום דבר שיעצור את התהליך. אתה רוצה לתהות כל הזמן לגבי מה היה קורה אילו, אבל האמת היא שזה לא מעסיק אותך בכלל. אתה רוצה להתאבל על רגעים שאינם ועל הזמן האבוד, אבל אתה לא מצליח לגרום לעצמך לחשוב על זה.
נמאס לך מלקום בבוקר, להעביר את היום ולהילחם בלילה; אתה רוצה להרגיש - רק עוד פעם אחת - איך זה כשהלב שלך נשבר, כשהחלומות שלך מתנפצים.