המטוס נחת, החלום המריא.
בלילה שיכנו אותי בבית מלון קטן ליד שדה התעופה. עכשיו, כשאני יודע איך הכל נגמר, אני יכול לומר שאם לא הייתי מתרגש מזה שמישהו שילם עבורי - בטח הייתי שם לב לאורות העמומים או למבטים העייפים של נותני השירות החייכנים.
XXX
כשנשענתי על הידית ופתחתי את הדלת, עוד לא הרשיתי לעצמי להיות בודד. כיסי אוויר גרמו לטלטלות; ובלי סימנים מקדימים, מלבד הניסיון, עוד לא יכולתי להגיד שאחד נוסף התרסק.
לכן שכבתי במיטה, מכווץ על הצד, עוצם עיניים וחושב מחשבות טובות על אנשים אהובים ולילות שעוברים בשקט. אולי מדמיין חלום בתוך חלום.
זה עבד, בסוף נרדמתי.
התעוררתי לקול צלצול ההשכמה. לא הייתי צריך להרגיש את החיוך כדי שיופיע, כי הצלצול היה כל מה שרציתי בעצם - זר וחדש ועצמאי. אם החיוך עוד לא בא לבד, אז אתרגל אותו בכוח עד שארגע.
ואז קמתי, פתחתי את הוילונות, התרחצתי, התלבשתי וירדתי ללובי. מבחוץ נכנסה רוח קרה וסימן קטן נדלק והורה לנוסעים לחגור את חגורות הבטיחות. הגישו שם מאפינס וקפה. חייכתי שוב. זה מתקרב, אני מרגיש את זה. התמרור כבה ואפשר היה לפתוח את החגורות שוב.
המעסיק שלי נכנס עם חליפה כחולה וג´ל בשיער. איך הוא הסתנן לפה? ביקשתי מהדיילת מטלית לחה כדי לעזור עם הבחילה. הוא הציג את עצמו, לחץ את ידי, והצטרפתי אליו לנסיעה קצרה עד לסניף המקומי של החברה. לחצתי יד נוספת, חתמתי על כמה מסמכים, ולבסוף אחזתי במפתח.
לא הייתי מעלה על הדעת שכבישים יכולים להיות כל כך ארוכים ושוממים (אבל גם מרתקים ועוצרי נשימה). בעצם, העליתי על הדעת, אחרת לא הייתי פה, אבל בכל זאת.
העצירה הראשונה הייתה בתחנת דלק, זהה כמעט לחלוטין לזו שליד בית המלון הסמוך לשדה התעופה. נכנסתי כדי לשתות את ספל הקפה השלישי שלי, שיעזור לי עם המשך הנסיעה שנותרה. שני מבוגרים בעלי שיער ארוך, מגפי בוקרים ושפם, נראו לי מוגזמים, אבל לא הצלחתי למחוק אותם. אז הוספתי לראשון משקפי שמש ולשני חיוך שחושף שיניים ישרות. הם התעלמו ממני, אבל עשו הרבה רעש. והאישה - לא יכולתי לוותר על הסינר, או החריפות, או על הקולניות והחביבות. היא פנתה אלי במבטא דרומי כבד, שבקושי הבנתי, והחלום איבד את אחד ממנועיו. קשה כשלא מבינים. הידיים שלי התחילו לרעוד קצת, אז שתיתי את הקפה במהירות וחזרתי לרכב. כשהתיישבתי, שפשפתי את הפנים עם הידיים - לא כי התעייפתי, אלא למראית עין בלבד. זו סכנה להמעיט בערך המחוות הקטנות. אני חושד שמקור התרסקות החלומות הקודמים הוא בכשל במשאבה שאחראית על תשומת הלב לפרטים. כמו טבעת הנישואין שלא הייתה על אצבעו של הממושקף, או תמונה של הילדה שלא הייתה בארנקו של בעל החיוך המושלם, או טוב הלב שנעדר מעיניו של המעסיק.
התחלתי לאבד גובה לאחר שעת נסיעה אחת בה נאלצתי להגיד לעצמי, שוב ושוב, שהכל בסדר. בחמש השעות בהן נהגתי מבלי לעצור, הנוף השתנה לאט מאוד. כשהתחיל לכאוב לי הגב החלום הנמיך עוד בצורה חדה.
אבל בינתיים הצלחתי בכל זאת להבליג, התנעתי והמשכתי לנסוע. כעבור קצת יותר משלוש שעות הגעתי לנקודה בה הייתי אמור לעצור ללילה. השעה עוד הייתה מוקדמת אבל הרצתי את הזמן קדימה לשעה שמתאימה לשינה. למה אני לא נותן לחלום הזה סיכוי? השעונים מראים על עליית לחץ קריטית והאדמה כבר קרובה מספיק כדי להבחין בתווי השטח העדינים.
כשפקידת הקבלה אמרה "כן, כל פרטי החדר סודרו", נראה שהחלום התיישר פתאום, אבל המסדרון היה חשוך והחרטום פנה שוב מטה.
ואתם יודעים, ההתרסקות קשה יותר כשהיא מלווה ברגעים קטנים של תקווה.
מעניין אם דרור מחכה בפנים. אני עומד לחייך, אבל עוצר בעדי. לא, מה הטעם בתפנית כל כך לא ריאליסטית? זה מחמיץ את כל הנקודה.
אני מתפשט, מדליק מנורה קטנה, נכנס למיטה ומכבה אותה. אני אפילו לא מנסה להירדם. אני מתכווץ כי אני מרחם על עצמי, וכי זה פחות כואב בחזה. אבל אני לא נערת גומי ושום דבר לא יכול לשחרר אותי מהדבר הכבד שנתלה לי על הלב. אני עוצם את העיניים ומהר לפני שאני מספיק להרהר בכישלון ובמשמעויות שלו, אני משכנע את עצמי שאני חייב למצוא חלום חדש ומוצלח יותר. ואני מנסה לחשוב, וטיפת זיעה קטנה עומדת על המצח, ואני יודע שהזמן הוא קריטי, ואני חושב על הדברים הרגילים, אהבה, כסף, חוף, אבל זה לא מתגבש, ואני יודע שנשארה לי בערך שנייה אחת, ואני נכנס לפאניקה, ואני פותח את העיניים ומסתכל לכל הכיוונים ואני מתחיל לרעוד ואני פוחד ו... דרור מגיע. הוא אפילו לא נכנס בדלת, הוא פשוט שוכב לידי, נושם עלי, כי נלחצתי ולא הספקתי לסדר את זה נכון. אני נרגע ומחייך אליו, ואז מוריד דמעה מלאכותית ויודע שאין ברירה ושאני חייב לעבור את זה לבד - ומעלים אותו. מאחוריי מגיעות הצרחות של הנוסעים. כל כך מפחיד בלילה בארץ רחוקה.
אז אני מנסה לחשוב על מחר, וזה כמו להוציא את הגלגלים הרזרביים בשעה שכל המנועים הלכו. ואני יודע שכל מה שמחכה לי זו נהיגה ארוכה עם נופים מנוכרים שמתחלפים לאט, עמודי חשמל מכוערים ואספלט מתבלה. וכמה ספלי קפה, וחיוך מחושב על מאפין; וקאובויז אחרים, כמו כומר, או חייל מארינס; ואישה עם שיער לבן ושן מזהב, ושקט איום ובדידות ו... מתא הנוסעים לא נשמע יותר קול.
אני לא יכול לסבול את זה יותר. אני מוקף בשעונים עם מחוגים משוגעים ואורות מהבהבים וצפצופים ופחד מחריד. קשה לחלום. הרעידות כל כך חזקות עד שאני חושב שאאבד את ההכרה, אבל בצד השני של המאזניים נוחתת המשקולת על הלב והיא כבדה ולא נותנת לי להשתחרר בכזו קלות. מי אמר שחייבים לעשות את זה לבד? איפה דרור? אני לא יכול לבד.
החום עולה, והכל מציף אותי - הבדידות והפחד והבחילה והצמרמורת והייאוש והשקט הנורא.
את ההתרסקות עצמה אני אף פעם לא מרגיש. אני תמיד מתעורר בדיוק ברגע הזה.
בלילה שיכנו אותי בבית מלון קטן ליד שדה התעופה. עכשיו, כשאני יודע איך הכל נגמר, אני יכול לומר שאם לא הייתי מתרגש מזה שמישהו שילם עבורי - בטח הייתי שם לב לאורות העמומים או למבטים העייפים של נותני השירות החייכנים.
XXX
כשנשענתי על הידית ופתחתי את הדלת, עוד לא הרשיתי לעצמי להיות בודד. כיסי אוויר גרמו לטלטלות; ובלי סימנים מקדימים, מלבד הניסיון, עוד לא יכולתי להגיד שאחד נוסף התרסק.
לכן שכבתי במיטה, מכווץ על הצד, עוצם עיניים וחושב מחשבות טובות על אנשים אהובים ולילות שעוברים בשקט. אולי מדמיין חלום בתוך חלום.
זה עבד, בסוף נרדמתי.
התעוררתי לקול צלצול ההשכמה. לא הייתי צריך להרגיש את החיוך כדי שיופיע, כי הצלצול היה כל מה שרציתי בעצם - זר וחדש ועצמאי. אם החיוך עוד לא בא לבד, אז אתרגל אותו בכוח עד שארגע.
ואז קמתי, פתחתי את הוילונות, התרחצתי, התלבשתי וירדתי ללובי. מבחוץ נכנסה רוח קרה וסימן קטן נדלק והורה לנוסעים לחגור את חגורות הבטיחות. הגישו שם מאפינס וקפה. חייכתי שוב. זה מתקרב, אני מרגיש את זה. התמרור כבה ואפשר היה לפתוח את החגורות שוב.
המעסיק שלי נכנס עם חליפה כחולה וג´ל בשיער. איך הוא הסתנן לפה? ביקשתי מהדיילת מטלית לחה כדי לעזור עם הבחילה. הוא הציג את עצמו, לחץ את ידי, והצטרפתי אליו לנסיעה קצרה עד לסניף המקומי של החברה. לחצתי יד נוספת, חתמתי על כמה מסמכים, ולבסוף אחזתי במפתח.
לא הייתי מעלה על הדעת שכבישים יכולים להיות כל כך ארוכים ושוממים (אבל גם מרתקים ועוצרי נשימה). בעצם, העליתי על הדעת, אחרת לא הייתי פה, אבל בכל זאת.
העצירה הראשונה הייתה בתחנת דלק, זהה כמעט לחלוטין לזו שליד בית המלון הסמוך לשדה התעופה. נכנסתי כדי לשתות את ספל הקפה השלישי שלי, שיעזור לי עם המשך הנסיעה שנותרה. שני מבוגרים בעלי שיער ארוך, מגפי בוקרים ושפם, נראו לי מוגזמים, אבל לא הצלחתי למחוק אותם. אז הוספתי לראשון משקפי שמש ולשני חיוך שחושף שיניים ישרות. הם התעלמו ממני, אבל עשו הרבה רעש. והאישה - לא יכולתי לוותר על הסינר, או החריפות, או על הקולניות והחביבות. היא פנתה אלי במבטא דרומי כבד, שבקושי הבנתי, והחלום איבד את אחד ממנועיו. קשה כשלא מבינים. הידיים שלי התחילו לרעוד קצת, אז שתיתי את הקפה במהירות וחזרתי לרכב. כשהתיישבתי, שפשפתי את הפנים עם הידיים - לא כי התעייפתי, אלא למראית עין בלבד. זו סכנה להמעיט בערך המחוות הקטנות. אני חושד שמקור התרסקות החלומות הקודמים הוא בכשל במשאבה שאחראית על תשומת הלב לפרטים. כמו טבעת הנישואין שלא הייתה על אצבעו של הממושקף, או תמונה של הילדה שלא הייתה בארנקו של בעל החיוך המושלם, או טוב הלב שנעדר מעיניו של המעסיק.
התחלתי לאבד גובה לאחר שעת נסיעה אחת בה נאלצתי להגיד לעצמי, שוב ושוב, שהכל בסדר. בחמש השעות בהן נהגתי מבלי לעצור, הנוף השתנה לאט מאוד. כשהתחיל לכאוב לי הגב החלום הנמיך עוד בצורה חדה.
אבל בינתיים הצלחתי בכל זאת להבליג, התנעתי והמשכתי לנסוע. כעבור קצת יותר משלוש שעות הגעתי לנקודה בה הייתי אמור לעצור ללילה. השעה עוד הייתה מוקדמת אבל הרצתי את הזמן קדימה לשעה שמתאימה לשינה. למה אני לא נותן לחלום הזה סיכוי? השעונים מראים על עליית לחץ קריטית והאדמה כבר קרובה מספיק כדי להבחין בתווי השטח העדינים.
כשפקידת הקבלה אמרה "כן, כל פרטי החדר סודרו", נראה שהחלום התיישר פתאום, אבל המסדרון היה חשוך והחרטום פנה שוב מטה.
ואתם יודעים, ההתרסקות קשה יותר כשהיא מלווה ברגעים קטנים של תקווה.
מעניין אם דרור מחכה בפנים. אני עומד לחייך, אבל עוצר בעדי. לא, מה הטעם בתפנית כל כך לא ריאליסטית? זה מחמיץ את כל הנקודה.
אני מתפשט, מדליק מנורה קטנה, נכנס למיטה ומכבה אותה. אני אפילו לא מנסה להירדם. אני מתכווץ כי אני מרחם על עצמי, וכי זה פחות כואב בחזה. אבל אני לא נערת גומי ושום דבר לא יכול לשחרר אותי מהדבר הכבד שנתלה לי על הלב. אני עוצם את העיניים ומהר לפני שאני מספיק להרהר בכישלון ובמשמעויות שלו, אני משכנע את עצמי שאני חייב למצוא חלום חדש ומוצלח יותר. ואני מנסה לחשוב, וטיפת זיעה קטנה עומדת על המצח, ואני יודע שהזמן הוא קריטי, ואני חושב על הדברים הרגילים, אהבה, כסף, חוף, אבל זה לא מתגבש, ואני יודע שנשארה לי בערך שנייה אחת, ואני נכנס לפאניקה, ואני פותח את העיניים ומסתכל לכל הכיוונים ואני מתחיל לרעוד ואני פוחד ו... דרור מגיע. הוא אפילו לא נכנס בדלת, הוא פשוט שוכב לידי, נושם עלי, כי נלחצתי ולא הספקתי לסדר את זה נכון. אני נרגע ומחייך אליו, ואז מוריד דמעה מלאכותית ויודע שאין ברירה ושאני חייב לעבור את זה לבד - ומעלים אותו. מאחוריי מגיעות הצרחות של הנוסעים. כל כך מפחיד בלילה בארץ רחוקה.
אז אני מנסה לחשוב על מחר, וזה כמו להוציא את הגלגלים הרזרביים בשעה שכל המנועים הלכו. ואני יודע שכל מה שמחכה לי זו נהיגה ארוכה עם נופים מנוכרים שמתחלפים לאט, עמודי חשמל מכוערים ואספלט מתבלה. וכמה ספלי קפה, וחיוך מחושב על מאפין; וקאובויז אחרים, כמו כומר, או חייל מארינס; ואישה עם שיער לבן ושן מזהב, ושקט איום ובדידות ו... מתא הנוסעים לא נשמע יותר קול.
אני לא יכול לסבול את זה יותר. אני מוקף בשעונים עם מחוגים משוגעים ואורות מהבהבים וצפצופים ופחד מחריד. קשה לחלום. הרעידות כל כך חזקות עד שאני חושב שאאבד את ההכרה, אבל בצד השני של המאזניים נוחתת המשקולת על הלב והיא כבדה ולא נותנת לי להשתחרר בכזו קלות. מי אמר שחייבים לעשות את זה לבד? איפה דרור? אני לא יכול לבד.
החום עולה, והכל מציף אותי - הבדידות והפחד והבחילה והצמרמורת והייאוש והשקט הנורא.
את ההתרסקות עצמה אני אף פעם לא מרגיש. אני תמיד מתעורר בדיוק ברגע הזה.
