באמצע הלילה פקח את עיניו, ובעירנות יוצאת דופן התיישב על המיטה והחל לבכות.
הוא בכה מכיוון שהבין לפתע מה שחלחל בתוכו כבר שנים - אם הכתיבה שלו לא תשנה את העולם, שום דבר לעולם לא יהיה טוב מספיק.
הוא בכה מכיוון שיותר מאחרים מתקשה אדם צעיר להאמין שיכול להיווצר מצב, שבו החיים פשוט לא יהיו שווים את זה, ולכן מעדיף לחשוב שברגע שיפגע העט בנייר, יעצור העולם את נשמתו בתדהמה.
בחוצפתו הצעירה העז לחשוב שיוכל לגרום לאנשים לבכות ולצחוק בהינף יד, להזדעזע ולהתרגש מתי שרק ירצה, לחייך בעצב, להנהן בהזדהות; הוא האמין שיוכל לגרום לאנשים לעצור, לנשום עמוק ולהתפעל מתובנות שלא ידעו כמותן בעבר; הוא התיימר לחשוב שידע הכול על נפש האדם, שיכול היה ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים, שהמילה המתאימה במקום המתאים תעשה את כל ההבדל.
הוא האמין, באמת, שהביקורות יהללו כמו שלא היללו מעולם, וכאיש אחד, ללא סייגים, יתרגשו המבקרים לכתוב שעדיין אפשר ליצור יצירת מופת שתיחרט לעד, גם בתקופה כמו זאת.
הוא דימה את חווית הקריאה לסוג של התגלות, התעלות.
הוא דמיין איך המילים מתחברות למשפטים, שהופכים לפיסות קטנות של יופי טהור.
הוא צייר את התמונה היפה ביותר שאדם ראה מעודו - זו שתשנה את החיים שלו ברגע אחד. הנופים המרהיבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הים בכל גווני הירוק והכחול. פריחה נצחית, שלכת אינסופית. ים של כוכבים נופלים.
הוא ראה כל תופעת טבע קיימת. סופות שלגים מקפיאות עורקים לצד סופות חול, שאיימו לייבש את כל מה שניתן להעלות על הדעת. הוא יכל לראות את הרוח, הרסנית ומדהימה יותר מאי פעם.
הוא היה בטוח שיוכל לכתוב את הדבר שישבור לך את הלב במילה אחת.
הוא בכה מפני שידע, באמת ובתמים, שאם לא יתגשם כל התסריט הזה, שום דבר אף פעם לא יהיה טוב מספיק.
