אני רוצה להתחיל את הסיפור בתיאור קצר של לביא; תיאור שעשוי לגרור מכם הערה עוקצנית או גלגול עיניים, אבל אתם יודעים שהחיים מלאים ברגעים כאלה שאם הייתם צריכים לתאר אותם - זו הייתה התגובה שהייתם מקבלים. ההבדל הגדול בין הרגש החווה החיובי, לבין הרגש הצופה-מן-הצד הביקורתי, הוא עצם החוויה. אני יודע שזה נשמע מובן מאליו, אבל אני מקווה שאם תחשבו על זה לרגע, אולי תצליחו לראות את הגדולה של החוויה, גם כצופים מן הצד.
מה שרציתי להגיד הולך ככה:
לביא היה אחד מאותם טיפוסים קסומים, שהיו מנגנים, דגים ומספרים סיפורים. יותר מהכל הוא פשוט חיכה להשראה. במבט לאחור, מה שמצחיק זה שבזמן שהוא חיכה - הוא מילא אותי בכמות בלתי נגמרת של השראה.
אתם יודעים איך זה כשהמורה למתמטיקה פותר את התרגיל על הלוח, ופתאום ההיגיון שמאחוריו נראה כל כך ברור? זו לא חוכמה לראות את ההיגיון כשהפיתרון כבר נמצא בידיים שלך. במקרה הזה, עם לביא, נכשלתי. את הפיתרון ראיתי רק אחרי שנתיים, בצורת הלוויה. את ההיגיון, מצאתי בכל פינה, בדיעבד. 
הסיפור האחרון שלביא סיפר לי, היה סיפורו של הנוטה למות והסיום המפתיע. הוא התחיל ככה:
"סיפורו של הנוטה למות נפתח כמעט בסופו - כשהוא מבין לפתע, בשיא העוצמה אליה הבנה מסוגלת להגיע, שהוא לא רוצה למות.
כשישב בחדרו של הרופא ושמע את המילים, חשב פתאום שאין עוד נחמה. ´אתה נוטה למות´, אמר לו הרופא; ואם עד אותו הרגע, כשהימים היו הופכים קשים, היה מנחם עצמו באמירה שיכול להיות הרבה יותר גרוע - לפתע עלה בדעתו שהגיע לתחתית הסולם. הנוטה למות הבין שמרגע שהתבשר על מחלתו הסופנית - אין לו עוד נחמה."
אולי אם הסוף של לביא היה מגיע ישר אחרי הסוף שלנו, היה מתווסף מימד של יופי לטרגדיה הזאת, אבל השנתיים שעברו הפכו את הכל לחסר ערך כמעט לגמרי.
כשנפגשנו - אני הייתי בחור מתוסבך, ולביא היה ילד אבוד אמיתי. אבל ביחד היינו משהו טוב באמת. וזה עצוב, וגם לא כל כך מובן, איך הסיפורים הנפרדים הקשים ניצחו בסופו של דבר את הסיפור המשותף המוצלח. למען האמת, זה כמעט מעורר אימה, כשחושבים שחלק ממה שהכשיל הכל היה להט גיל הנעורים בלבד.
גיל הנעורים - זו באמת תקופה שהיא תכונה - תכונה מרגשת והרסנית. קשה שלא להסתכל עליה, אחרי שהיא עוברת, בגיחוך ובגעגועים.
אני לא יודע למה החלטתי לקרוא לסיפור הזה לביא, הוא בעצם מדבר עלי.
אחרי שנתיים שלא דיברנו, התקשר אלי חבר שלו כדי לספר לי שהוא מת. זה מצחיק, כי דווקא באותה תקופה חשבתי הרבה על מה יקרה כשניפגש שוב. במחשבה על הרגע הזה היו לי הרבה אי ודאויות, אבל ידעתי שזה יהיה חייב להיות גדול ומרגש, ונושא כל כך הרבה מטען מהעבר, ומחפה על כל הטעויות.
הדבר העיקרי שהשתנה מאז היה בתפיסה שלי את אותן טעויות. אם בזמנו חשבתי שהתגובה המוגזמת שלי הייתה הפתח להכל, מאוחר יותר הגעתי למסקנה שהטעות האמיתית שלי הייתה בכך שלא ראיתי את מה שלביא אמר בין השורות. לא הצלחתי לקלוט את מה ששידר בעוצמה חזקה כל כך. הייתי שבוי באשליה של מה שהוא הציג, ולא קשה להבין למה בחרתי בה במקום באמת שהייתה ההפך הגמור שלה.
בפעם האחרונה שראיתי אותו, אמרתי לו שהוא לא מקסים אותי יותר. זו הייתה התפרצות מטופשת, אבל כנראה שהייתי צעיר מכדי להבין את כל מה שהוא לא היה מוכן לזרוק לי בפנים. כשהטחתי את זה בפניו, הוא נעלב ממני בפעם הראשונה, ופתאום הבנתי, בעוצמה אדירה, את המקום שלי. במובן מסוים זה היה רגע של הארה, שהגיע בדיוק שנייה אחת מאוחר מדי, אבל באופן אבסורדי - נבע דווקא מעצם העובדה שהגיע מאוחר מדי. במשך אותן שנתיים כבר ראיתי את כל מה שקרה בינינו מנקודת מבט בוגרת ומפוכחת יותר, אבל עד אותו הרגע בו שמעתי שמת, עוד כעסתי עליו בגלל אותו עניין שלא היה אשם בו בכלל.
מה שברור לי מעבר לכל ספק זה שלביא מקסים אותי כל כך, לפחות כשאני חושב עליו עכשיו.

היום בו פגשתי את לביא היה אחד מאותם ימים בהם אתה לא מצליח להפסיק לרעוד רק מעצם קיומו של עולם מסביב לגוף שלך. זה היה יום ראשון, הראשון בספטמבר, וראיתי אותו יושב לבד על שובר הגלים. החכה שלו הייתה תקועה בין הסלעים בזמן שהתיישבתי די קרוב אליו. כשהורדתי את התרמיל, הוא שאל פתאום אם שמעתי פעם על האיש שלא היה יכול להירדם בלי מחשבה שמחה. הסתובבתי לכיוונו כדי לבדוק אם הוא מדבר אלי, למרות שידעתי. "ואז יום אחד נתקף האיש עצבות", המשיך, "ולא הצליח להירדם. לא משנה כמה ניסה, הוא לא הצליח למצוא אפילו מחשבה שמחה אחת". אני לעולם לא אשכח את הצמרמורת שעברה לי בגוף בזמן שחוויתי את לביא בפעם הראשונה. "בסופו של דבר הוא מת מתשישות", סיים, ואז שינה לרגע את ההבעה, הסתובב וזרק את החכה לים.
את סיפורו של הנוטה למות, סיפר לי לביא כמה ימים לפני אותה תקרית שאחריה לא ראיתי אותו יותר. אין לזה את הקסם או הרומנטיקה של ארץ גדולה, בה קשר בין שניים יכול באמת להיעלם בעקבות נסיבות טכניות בלבד. במקרה שלנו, נאלצתי להילחם בכל הכוח כדי לשמור על הנתק, ולפעמים אפילו היה נדמה לי שאני רואה אותו הולך בצד השני של הרחוב; אבל אף פעם לא יצא לי לראות אותו באמת. אומנם אף פעם לא התעכבתי כדי לבדוק, אבל כשזה באמת לביא, אין לך שום ספק. כך או כך, האמת הפשוטה הייתה שהסיכוי שאתקל בלביא, כשאני הולך ברחוב, לא היה קטן כל כך. התקופה הטובה איתו הייתה טובה יותר מכל דבר אחר שחוויתי מאז, ובעצם יותר מכל מה שאני מסוגל להעלות על הדעת. כשאני נזכר בזה עכשיו, ובעיקר בהתחלה ובמה שהיא עתידה הייתה להוביל אליו, זה מצטייר כמשהו אלוהי כמעט. ואולי זו הסיבה שאני מרגיש צורך לספר בהמשכים את סיפורו של הנוטה למות, בדיוק כמו ששמעתי אותו מלביא. אני לא רוצה שתשקעו באשליה בה שקעתי אני. אני עוטף את הסיפור שלי בסיפורו של הנוטה למות, בדיוק באותה צורה שהסיפור עטף את החיים של לביא.

כשעזבתי את הבית, כתבתי לאמא שלי מכתב ובו התנצלתי על כל הפעמים בהן שברתי לה את הלב מבלי להתכוון. ביקשתי סליחה על זה שאף פעם לא חשבתי עליה מספיק. וגם הוספתי, לקראת הסוף, שכנראה שאני לעולם לא אדע לקחת דברים בפרופורציות. ידעתי שזה יגרום לה לבכות כשהיא תראה את זה, אבל הייתי צריך את זה סופי. ואז כתבתי עוד מכתב אחד, לאחי הקטן, ובו אמרתי שתמיד קשה לעזוב - אבל שאותו הכי קשה.
לפעמים אתה כל כך מיואש, עד שהמחשבה על הדבר הכי קטן, כמו כמה שהתיק שלך יהיה כבד מחר כשתעזוב, עושה אותך כל כך עצוב.
העזיבה את הבית הייתה שוק שהיה קשה לי לצפות מראש. תנו לי לנסות להדגים: זה כמו לקבל שיחת טלפון בזמן נסיעה באוטובוס - אתה עונה ומדבר בקול רם ומתלהב ומרגיש בנוח; ופתאום כשאתה מנתק, אתה נזכר שיש המון אנשים מסביבך, והשתיקה והמבטים כאילו דורשים ממך לתת הסבר להתנהגות שלך. כמעט באותו אופן, העולם כופה עליך הסבר כשאתה יוצא מחיקה החמים של המשפחה ועוזב את הבית. הטלפון גורם לך לשכוח מקיומם של שאר האנשים, אבל בשלב מסוים השיחה חייבת להיגמר; ובין היתר צריכים להתמודד עם ההשלכות, כמו עד כמה חזק דיברת או מה בדיוק אמרת. וזהו, ברגע שעזבת, אתה מבין, או נזכר, שהעולם סבב אותך כל הזמן הזה, ושכך או כך, הגיע הרגע להתמודד איתו. 
באותו יום ראשון של ספטמבר, אמרתי ללביא שאני לא חושב שזה סופני או משהו כזה, אבל שאני בכל זאת עצוב מאוד. הוא חייך ואמר שעצבות יכולה להיות מרגשת. "היא מחזירה משמעות לשירים שנורא אהבת". וכדי שלא תתקבל תמונה מלוקקת מדי של לביא, אני נוטה להשלים אותו לפעמים במחשבה ולהגיד דברים כמו "אבל שמעת יותר מדי".
אחר כך שנינו הסתובבנו והסתכלנו על הים. הרעש של המים וההשתקפות של השמש על הגלים הרגיעו אותי. באותם הרגעים, לא ידעתי מה אני רוצה שלביא יהיה בשבילי, אבל ידעתי שמה שזה לא יהיה - אני צריך את זה כל כך.

בהתחלה, לביא היה נקודה של אי שפיות בתוך ים של שפיות שנראה היה שמשגע אותי לחלוטין. ואני לא אומר את זה בתור ניסיון להתחכם. תחשבו על זה רגע, לפעמים הכל כל כך רגיל עד שאתה חושב שתצא מדעתך, עד שבא לך למות. וחוץ מזה, יכולתי לומר לזכותו שלא נאלצתי לישון אפילו לילה אחד ברחוב. לביא לא טרח להראות את מה שהוא הרגיש. לא בגלל שהתבייש או בגלל שלא ידע להפגין רגשות, אלא כי זו באמת הייתה טרחה עבורו. כשהדברים מובנים כל כך מבלי להגיד שום דבר, המילים עלולות להיות תוספת מזיקה. זה קצת כמו להסביר בדיחה אחרי הפאנץ´ ליין. וחוץ מזה, זה אולי נשמע נדוש, או כמו הפרטים האלה שמדביקים לסיפורים רק בדיעבד - אבל האמת הייתה שכבר מהרגע הראשון סמכתי עליו לחלוטין.
באותו יום ראשון, על שובר הגלים, סיפרתי לו יותר ממה שהספקתי לעבד בראש עד אותו הרגע. כל הפרטים שלא העזתי לנסות ולהתחיל לעכל - קיבלו ביטוי בפעם הראשונה איתו. בהתחלה הרגיז אותי שלא היה נראה שהסיפור שלי מרגש אותו בכלל, אבל די מהר זה כבר התחיל להרגיע אותי. הוא היה סקרן ומאוד לא ביקורתי כששאל למה בחרתי בדרך כל כך קיצונית כמו לעזוב את הבית. עניתי לו שלפעמים צריכים לנפץ הכל כדי להתחיל מחדש בצורה חלקה. הוא הנהן כאילו זו הייתה התשובה שקיווה לשמוע לפני שנמשיך הלאה, ואז אמרתי לו שיש כל כך הרבה דברים שאני רוצה אבל לא מסוגל להאמין שאני יכול. אמרתי לו שאני רוצה להיות עשיר. "כל כך עשיר עד שאני אוכל לפקוח את העיניים באמצע הלילה, ורק בגלל שיש לי חשק, לנסוע לשדה התעופה ולבקש את כרטיס הטיסה הראשון שעולה במחשב. וכשהאישה תגיד ´יש לנו כרטיס למולדובה, וכרטיס´, אני אקטע אותה ואגיד ´מולדובה זה מצוין´. ותוך שעתיים אני כבר אהיה על המטוס. וכשאנחת, אחפש מונית ואומר לנהג ´קח אותי למלון הכי מפואר בעיר´. וכשאגיע, אני אשכור חדר לשבוע ואלך לישון. ובבוקר אני אצא לשוטט בעיר, ואקנה מברשת שיניים וקצת בגדים ודברים כאלה. וברגע שאהיה רעב, כל מה שאצטרך לעשות זה להיכנס למסעדה הראשונה שאראה בדרכי ולאכול. ובסוף לחזור, רגוע, ולהמשיך כרגיל, כשאני יודע שבפעם הבאה שאני מרגיש ככה - אני יכול להתחיל הכל מהתחלה". ותוך כדי הדיבור, למרות שהפנטזיה הייתה מזן האבודות מראש, התחלתי קצת לחייך. יכולתי לראות על הפנים שלו שהוא נהנה מהמילים שהתפרצו מהפה שלי. מהתוכן, אבל גם מהצורה.

הסידור שלנו נקבע כמעט בלי מילים בכלל. המשכתי לשבת איתו על שובר הגלים עד שהתחיל להחשיך, ואז הוא פשוט קם ואמר "נזוז?". ובכוונה אני משתמש במילה אמר, למרות סימן השאלה בסוף. זה בסך הכל היה סימן שאלה מדומה שנועד לגרום לי להרגיש קצת יותר בנוח. הוא דאג לי באמת כבר ממש מההתחלה.
הבית שלו היה בקומה השנייה של בניין בן שלוש קומות ברחוב קטן ליד הים. חדר המדרגות שלו היה כל כך אפור ומוזנח עד שברגע הראשון, כשרק הגענו, רציתי לוותר על הכל ולחזור הביתה. בכלל, כל הרחוב היה מלא בגינות - שמה שצמח בהן בעבר כבר מת מזמן, ושכל מה שנשאר מהן היה שאריות צהובות שנראה כאילו המטרה היחידה שלהן היא ללעוג לך כשהן מדגישות את מה שאבד. התמונה התאימה כל כך לאיך שהרגשתי עד שהפכה מעצובה לקלישאה מהדהדת, ומעצם קיומה כקלישאה - לעצובה שוב.
מבפנים הכל היה שונה לגמרי. גם אם הבית שלו לעולם לא היה נבחר להתנוסס על עמוד השער של שבועון החיים הטובים, הוא היה נעים. זה לא היה מתוחכם במיוחד, מקורי או יוצא דופן, אבל זה היה חם וביתי וריכך את הנפילה. היה לי קל יותר להתרגל לזה. דרך חצי מחלונות הדירה הקטנה היה אפשר לראות את הים, וגם אם הסביבה לא הייתה מושלמת, התחלתי לאהוב את זה.
על חלונות הסלון היו וילונות גדולים. הספה שלו הייתה מהישנות, אלה שאתה שוקע בהן. הוא בטח לקח אותה מסבתא שלו, או מכל אישה זקנה אחרת, והיה לי כל כך נעים לישון עליה. כשאני חושב על זה עכשיו, אני נדהם מזה שהלכתי עם הזר הראשון שפגשתי בדרכי; אבל לביא שידר משהו כל כך לא מאיים עד שהרגשת שאתה עושה לו עוול אם אתה חושש מפניו.
אתם מכירים את זה שמישהו מספר לכם בדיחה ואתם צוחקים מראש רק בגלל שאתם יודעים שהיא הולכת להיות מצחיקה? ככה זה היה עם לביא. התמלאתי בחיוך, כי למרות שהימים עוד לא עברו, ידעתי שהם יעברו טוב. אף אחד לא סיפר לי את הסוף עדיין, אבל לא היה לי ספק לגבי האופי שלו.

לפני שהלכתי לישון, הוא התיישב לידי ושאל מה עוד. אמרתי לו שאני בטוח שאף אחד לא יכול באמת להבין אותי, ושזה גורם לי להרגיש די בודד בזמן האחרון. הוא חייך ואמר שיש לו סיפור מצוין על בודדים, ואז התחיל לספר: בעיר קטנה בצפון, גר ילד ברחוב המקביל לסמטת הבודדים. בשאר הרחובות כולם היו תמיד מחייכים או משוחחים או עסוקים או ממהרים, רק לא בודדים. לסמטת הבודדים אין טעם להיכנס אם אתה לא בודד. אחד הסיפורים מהסמטה, רק לשם המחשה, הוא שבאחד הימים נכנס בטעות זוג צעיר לתוכה. הבחורה נראתה מבולבלת ולחשה משהו באוזנו של הבחור. הוא הנהן והם התחילו ללכת מהר ובאמצע, כשניסה לתת לה יד, אמרה לו בתגובה – "לא פה", למרות שמה שרצתה להגיד היה "לא פה מול כל הבודדים". אומרים שמסוכן ללכת בסמטת הבודדים אחרי רדת החשיכה, כי יש דיכאונות שאורבים ורק מחכים להזדמנות להתנפל על האנשים שחולפים. ובכל זאת, הילד ירד לסמטה כמעט בכל לילה ושום דיכאון עוד לא תקף אותו. כשהיה שואל את אמו לגבי העניין, הייתה אומרת שדיכאונות לא מתנפלים על כל אחד, אלא מחפשים קורבן. כששאל למה הדיכאונות מסתתרים דווקא בסמטת הבודדים, היא ענתה שכנראה שיש שם יותר קורבנות מבכל מקום אחר.
ובתזמון מושלם, כשסיים לדבר; פיהק, איחל לי לילה טוב והלך לישון.

"אחת התובנות הראשונות אליהן הגיע הנוטה למות הייתה שכשאדם מגיע למצב אליו הגיע, הטעויות שהוא עושה בחייו מקבלות פתאום משמעות גדולה הרבה יותר. אם התבלבלו לו המילים באמצע שיחה עם מישהו חשוב, זה יעסיק אותו במשך יום שלם ולא יוכל להרפות מהמחשבה על הרושם הגרוע שהשאיר; אם נתקע בטעות באדם כלשהו ברחוב, הוא יתעקש להסביר לו, עד שיהיה בטוח שהבין, שבאמת שלא הייתה לו שום כוונה לפגוע בו; אם יפגע במישהו בכוונה, לא יוכל לסלוח לעצמו אחר כך.
לאחר סדרת טיפולים ארוכה, כתב הנוטה למות ליומנו וכתב: ´הסתכלתי החוצה והבנתי שמה שזרם כל כך חזק בגוף שלי באותו הרגע היה הרצון לצאת החוצה. הבנתי שהיציאה החוצה היא החזרה לשגרה המיוחלת. הסתכלתי על הגדר, וראיתי איך בין החריצים שלה, העולם לא מוכן להפסיק בשבילי. וזה כל כך לא הוגן שכולם ימשיכו בזמן שאותי הכריחו לעצור. כל אדם שעבר וכל ציפור שעפה כאילו גזלו ממני משהו. כל דבר שנמנע ממני הפך לנחשק פי כמה והרצון העז הפך פתאום לכעס אדיר. והכעס הפך לעצב איום ונורא.´"
באחד הימים אמר לי לביא שחשב עלי הרבה והגיע למסקנה שמפחידה אותו קצת. זה הלך ככה: מהרגע בו עלה נושר מהעץ, הוא עוד עשוי לעוף ברוח זמן לא ידוע, אבל תמיד יגיע בסוף לקרקע.
החיים עם לביא היו שורה בלתי פוסקת של מטאפורות, ואני ניסיתי להבין האם חרץ את גורלי בטענה שכבר נשרתי מהעץ ואני עף ברוח, או שנתן לי עוד סיכוי להיתלות.

לביא היה עולם ומלואו של סתירות פנימיות. כך למשל, יכול היה לשחרר ביום אחד את ההצהרות הכי פסימיות והכי אופטימיות שאדם שמע מעודו. לכל דבר שהוא אמר הייתה נטייה להישמע גדול, או שאולי אותה נטייה הייתה נעוצה דווקא באוזניים שלי.
באחד הימים הוא אמר שלפעמים המציאות קשה לעיכול, ואתה צריך לשתות מים כדי שהיא תרד טוב יותר. החלומות נוטים להיות המים, ככה שבעצם זה די הכרחי לחלום; ומאוחר יותר הוסיף שלפעמים נדמה שהעולם הולך אחורה במקום להתקדם; ושיש הרגשה שמחקר חדש, שמוכיח כי כולם מתים בסוף, יכניס את העולם לפאניקה בקרוב.
קשה להשתחרר מהתחושה שאולי החיים הם המתנה בלתי פוסקת. וקשה להתרגל לרעיון שאותה המתנה עשויה בעצם להיות המהות. לביא סיפר לי פעם סיפור על המתנה - הוא סיפר על האישה שחיכתה. זה לא מסוג הסיפורים שמבינים ברגע הראשון, אבל כמו כל הסיפורים של לביא - אחרי שמכירים אותו כמה זמן, פתאום נזכרים בזה שוב וזה שובה אותך. הסיפור הלך ככה: בעיר קטנה במערב, על כמה גבעות ליד נחל קטן, התעוררה אישה באחד הבקרים כדי לגלות שאהובה נעלם. במקום לצאת ולחפש אחריו, היא התיישבה ליד החלון וחיכתה. ככה עברו ימים, שבועות ואפילו שנים. כל כך הרבה שנים עד שאף אחד כבר לא היה בטוח אם האישה הייתה עוד בחיים או מה עלה בגורל הסיפור כולו. באחד הימים הגיעה משפחה חדשה לעיר, והילד נשלח לשחק עם השכנים. כשפגש הנער בשכן בן גילו, הרים השכן את מבטו ושאל אותו: "שמעת כבר את הסיפור על האישה שמחכה?". לאחר שנענה בשלילה, הוסיף: "זה הולך ככה: לפני המון שנים הייתה בעיר אישה שאהובה נעלם, ובמקום לצאת ולחפש אותו, היא התיישבה ליד החלון וחיכתה. ומאז היא לא הפסיקה. כל מה שהיא אי פעם עשתה מאז אותו היום היה לשבת ליד החלון. השמועה מספרת שעד היום, אם עוברים ליד הבית הישן, אפשר לשמוע אותה מחכה." אז לביא חייך חיוך קטן ובדיוק ברגע שחשבתי שיספר את ההמשך, הוא הפנה אלי את הגב וזרק את החכה לים.

לרוב הייתי נפגש עם לביא על שובר הגלים בשעות אחר הצהריים המאוחרות. רוב הזמן עבר בשתיקה. אני בעיקר ישבתי וחשבתי על מה שקורה איתי, והוא בעיקר דג וניגן. כשפרט על הגיטרה, הוא הוסיף למחשבות שלי מוזיקת רקע שנטתה להעצים את החשיבות שלהן בעיניי.
בכלל, הרגעים הכי פשוטים היו מצטיירים כדרמטיים כל כך בראש שלי. אלה היו הנעורים - אלו שנושאים עמם את הצורך שהכל יהיה גדול.
וכשאני חושב על הימים האלה - אחרי השקיעה, כשהים התחיל להתרוקן מאנשים ולביא עדיין ניגן, והייתה תחושה שהכל יכול לקרות - אני מבין מה גרם לי לסערת הרגשות הקבועה ששררה אצלי באותה תקופה. נכון שסערת רגשות נשמעת כמו דבר קיצוני שמוגבל בזמן, ולכן זה דווקא ממחיש מצוין את גודל הרגשות, כשחושבים עליה כעל משהו שמצא בי משכן קבע. יש רגעים כאלה שגם אם לא קורה בהם שום דבר אמיתי, כל האמיתות שלך לגבי החיים מתעצמות כל כך פתאום. כשלביא מנגן, האידיאלים עולים חזק וברור מעל לכל דבר אחר, ואתה לא מבין איך אתה בכלל נותן לזוטות להטריד אותך ביומיום. ואז הוא מפסיק לנגן ואומר שצריכים לחזור, או שהבוקר עולה על יום חדש, והרגעים האלה נעלמים בשנייה אחת. לפני רגע היית מוכן ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו, ולהסיר מעצמך את כל המגבלות, ופתאום אתה חוזר למציאות, כמו חדר חשוך שהדליקו בו אור. רק שבמקרה הזה, החושך טומן בחובו את העוצמה, ואילו האור מייצג את השגרה האפורה.

די מהר כבר מצאתי עבודה, ובכל בוקר, לפניה, הייתי הולך עם לביא לזמן קצר לים - להתרענן לקראת היום. כשהסתיו הגיע, והחורף התקרב, אהבתי לראות איך הזקנים ממשיכים להגיע ולרוץ. הם היו גירסה תמימה פחות ושאפתנית פחות של דון קישוט. אפשר להגיד שהם היו דון קישוט מזדקן.
לביא אהב לעקוץ אותי לעיתים קרובות, כי הוא חשב שזה ידרבן אותי לחיות אחרת. פעם אחת, הוא הסתכל על חולצת העבודה שלי, עליה היה כתוב שיוצרה בסין, ואמר: "תראה מה זה, לחולצה שלך יש סיפור חיים יותר מעניין משלך".
התכונות הרעות של לביא היו התכונות הטובות שלו. "רעות" נוגע להתנהגות רעה, ו"טובות" נוגע ליחס שלי אליהן. כשהיה עוקץ, כשהיה מצנן את ההתלהבות שלי, הוא בעצם החזיק את הלהט חי. אני לא חושב שזו הייתה הכוונה שלו, אבל זו הייתה התוצאה הבלתי נמנעת של המעשים שלו. ובנוסף לזה, התכונות הטובות שלו היו גם הן התכונות הטובות שלו. אתם מבינים לאן אני חותר?
"הימים הראשונים של הטיפול היו קשים מאוד על הנוטה למות. עצם בידודו במוסד רפואי, הרחק מעולמם של הבריאים, אילץ אותו להתעמת עם הפירוש המעשי לדבריו של הרופא לגבי מחלתו הקשה. מעבר לכך, הטיפולים שעבר דרדרו את מצבו הבריאותי בצורה חדה ולראשונה מאז התבשר על מחלתו, נאלץ גם גופו לשלם את המחיר. כל אלו הביאו את הנוטה למות למצב-רוח ירוד במיוחד והוא חש בבית החולים בודד יותר מאי פעם. באחד מטיוליו בחצר בית החולים, הגיע למסקנה שכשאדם חייב לחכות וכשהוא רוצה יותר מכל להעביר את הזמן - יש לו נטייה לנחם את עצמו במחשבה שכך או אחרת, לאט או מהר, הזמן יעבור בסופו של דבר. אבל מגיע שלב בו ההמתנה הופכת לקשה כל כך עד שעצם הידיעה שהזמן חייב לעבור כבר לא מנחמת - להפך, היא רק מנציחה את המצב הקיים. אתה מרגיש שיש איזשהו סף סבל שברגע שאתה עובר אותו, אתה כבר לא יכול לחכות יותר. יש תחושה כאילו צריך להיות גבול מסוים ואחריו צריכה לבוא קריסה מוחלטת של כל מערכת קיומית. הגבול הזה שבו מרגישים שכבר אי אפשר להמשיך יותר, שאי אפשר להעביר ככה אפילו עוד רגע אחד."

אחרי כמה חודשים שגרנו יחד, קרו שני תהליכים גדולים בו זמנית, ועם שניהם לא ידעתי להתמודד:
הראשון היה המובן מאליו, והוא שהלכתי והתאהבתי בלביא; והשני היה שהתבגרתי, והימים עברו, ועדיין לא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי. התהליך הראשון היה נעים רוב הזמן, גם אם מדאיג לפעמים וגם אם מחזיק כאב קטן מדי פעם; אבל התהליך השני היה מייסר. זו הייתה תקופה בה לא האמנתי שאי פעם אמצא את המקום שלי, או שאוכל פשוט לשבת יום אחד ולנוח בסיפוק. וחשבתי הרבה על המשפחה באותם ימים, והכאבתי לעצמי עם מחשבות על מוות. לא של דברים שקרו, או של פחדים שחוויתי, אלא תסריטים של הסצנה הכי עצובה וכואבת שיכולתי להעלות על הדעת. על הבן של השכנים שכתב כל כך יפה, ולא היו לו חברים, והיה עצוב כל הזמן, ונהרג בתאונת דרכים. אתם יודעים, הדברים הרגילים. לא העליתי בכלל על הדעת שהסוף של לביא יהיה עצוב יותר מכל תסריט שדמיינתי. אם הוא היה שומע אותי אומר את זה, הוא היה צוחק.
כתבתי הרבה מכתבים לאחי הקטן באותו זמן. לאמא שלי לא העזתי לכתוב, כי עדיין רציתי את זה סופי.
מה שלא השכלתי לראות, הוא עד כמה דווקא התהליך הראשון היה המועמד המוביל לערער את כל מה שעמדתי עליו באותו זמן. ומה שלא רציתי להעלות בכלל על הדעת, זה שאותו תהליך יהיה זה שיגמור הכל.

ובאמת, ביחד עם הזמן שחלף, הכל התחיל להתערער. לביא גילה יותר ויותר סימנים של חוסר יציבות, של עצב ושל כעס.
אחד האירועים שזכור לי ביותר כתמרור אזהרה, היה הסיפור שלו על הדבר שאתה רוצה יותר מכל: לא פעם אני שואל את עצמי מה היית עושה אם הדבר שאתה רוצה יותר מכל היה חולף על פניך ברחוב. אני תוהה אם היית מזהה אותו בכלל. רגע אחד אתה צועד ברחוב, עם או בלי מטרה, וברגע השני הדבר שאתה רוצה יותר מכל מופיע. הוא לא בהכרח עוצר, ובכלל לא בטוח שיזהה אותך, אבל אתה לא יכול להתעלם מנוכחותו ולכן מסתובב לעברו. יכול להיות שיעצור ולא יבין למה אתה נועץ בו מבטים, ויכול להיות שתשומת הלב המוגזמת שיקבל מזר גמור תבהיל אותו, והוא יתחיל לרוץ ותאבד אותו. ויש סיכוי שתסתובב לכיוונו והוא בכלל לא יבחין בך, ותצטרך לרדוף אחריו ולחסום לו את הדרך. וייתכן מאוד שהדבר שאתה רוצה יותר מכל יתחיל לצעוק בחרדה ואולי אפילו יקרא לשוטר ויביא לכך שתיעצר.
הסיפור המחיש בבירור את מה שעבר על לביא, ובמידה מסוימת זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי עד כמה הסיפורים הפסימיים שלו מתנגשים עם כל מה שהיה בשבילי. היה לי קשה עם זה, כי לא ידעתי מה מהשניים נכון. שניהם היו כל כך מוחלטים עד שהתקשיתי להאמין שיש איזו דרך ביניים, ובהיעדר כזו - המסקנה המתבקשת הייתה שאחד מהם הוא שקר. והמסקנה הזאת ערערה אותי לגמרי. אחת הסיבות העיקריות לערעור, הייתה המחשבה המטרידה על כך שמה שהצטייר כאמין וכמציאותי יותר ויותר, היו דווקא הסיפורים שלו. זה הטריד גם מפני שגורל מחשבתו (ובדרך עקיפה, גם מחשבתי) היה קודר יותר, וגם מפני שהחלק שהיה הצגה היה החלק שייצג את החיים האמיתיים. אומנם לא ידעתי את זה בוודאות, אבל המחשבה הזאת הפחידה אותי כל כך.
אבל ככל שלביא הלך ונעשה עצוב יותר, כך אהבתי אותו יותר.
וכך גם התאזנו היחסים שלנו. כשרק נפגשנו, חשבתי שאני כל כך תלוי בו עד שאין מקום לאיזון כזה, אבל טעיתי ודברים השתנו, התבססו והעמיקו. האיזון הזה היה דבר שהיה חשוב לשנינו. אבל למרות שהפכתי לתומך יותר, ולביא הפך בסתר לנתמך, ולמרות האיזון - המגמה הייתה שלילית באופן בלתי פוסק. כשאותו חבר של לביא סיפר לי שהוא מת, אפילו לא הייתי צריך לשאול כדי לדעת שהתאבד. ולרגע לא חשבתי שאולי זה היה גם בגללי. לביא היה מעל כל זה, ואני הייתי שם להנעים לו את הזמן ולהעניק עוד משמעות אחת, עוד חריגה אחת בגרף שנטה תמיד מטה. הוא ידע כל הזמן איך זה ייגמר, ומשלב מסוים נראה שטרח פחות ופחות להסתיר את זה.
נכון שלפעמים הכל ידוע מראש, אבל העובדה הזאת הופכת למדהימה בעוצמתה כשמדובר בטרגדיות הכי גדולות של החיים.

הסיפור הראשון של לביא שהדאיג אותי ממש היה הסיפור על המכונית המרחפת. הוא הלך ככה:  
הכל התחיל בעיר די גדולה, בה חיו איש אחד עם מכונית מרחפת שלא היה לו קל בכלל, ועוד הרבה אנשים אחרים. מהיום בו עבר האיש להתגורר בעיר, הפכה המכונית למוקד משיכה לתושביה, ובכל זאת לא היה לאיש קל בכלל, כי לא ידע איך להתמודד עם המצב. זה לא שלא נהנה מתשומת הלב, אלא שהתקשה לחשוב על תשובה לכל אותם אנשים שביקשו להצטרף אליו לנסיעות, כשהוא דווקא רצה שהחוויה תישאר לגמרי שלו. במשך תקופה ארוכה נאלץ לסרב לכל הפניות המתחננות, אבל מכיוון שאותו האיש לא היה רע - גם לא היה לו קל בכלל. גם אם הצליח האיש להחזיק מעמד בצורה זו זמן רב יותר משציפה, הבין לבסוף שלא יוכל לעמוד עוד באכזבתם של התושבים והחליט שהוא חייב למצוא פיתרון שיאפשר לאנשים להיות שותפים לחוויה ובאותו הזמן, להשאיר אותה לגמרי שלו. וכך חוקק את החוק שקבע שאם בכל זאת יצטרף אדם כזה או אחר לנסיעה, הוא יאלץ להיזרק בסופה מהחלון, כדי שלא יהיה אף אחד, או לפחות אף אחד חי, שיהיה שותף לחוויה, והיא תישאר לגמרי שלו. בהתחלה הכה החוק את התושבים בתדהמה, ובמשך תקופה מסוימת לא נרשמה אפילו בקשה אחת מצידם לקחת חלק באותן נסיעות; אבל לאחר תקופה מסוימת, התחילו להגיע אל אותו האיש בקשות מאנשים שטענו שכל מה שהם רוצים זה להצטרף לנסיעה במכונית המרחפת. בתוך זמן קצר היה האיש מוכרח להתחיל לנהל יומן, וככל שהימים חלפו, הוא התמלא באנשים שביקשו להצטרף אליו לנסיעה במכונית המרחפת ובסופה הסכימו להיזרק מהחלון. סדר יומו של האיש השתנה מקצה לקצה, מכיוון שלא היה זמן בו לא היה אדם שרצה להצטרף לנסיעה אחת במכונית המרחפת ובסופה לא היה אכפת לו להיזרק מהחלון. לפעמים העירו אותו באמצע הלילה, וכשהוא עדיין מטושטש משינה, ביקשו לקבוע נסיעה. אבל האיש לא כעס, ואיך יכול היה כשהודו לו כל כך ואמרו שכל מה שהם רוצים זה לנסוע פעם אחת במכונית המרחפת ולהיזרק בסוף מהחלון? הנסיעות היו מיוחדות והאנשים היו עצובים. תמיד היו אומרים כמה הם שמחים שנתן להם להצטרף אליו לנסיעה. אמרו שכל מה שהם רוצים זה להיזרק בסוף מהחלון.

באותן שנתיים שלא דיברנו, הייתי מריץ בראש את הימים שלנו ביחד. התמונה שהייתי עיוור לה כל כך, הלכה והתגבשה. היא הייתה נוראית, אבל אפילו אז - כשכבר הבנתי שזה גרוע באמת - לא ידעתי אם הוא ייקח את זה עד הסוף או לא. הייתי צריך לדעת, כי לביא היה בחור כזה.
אם הייתי מבין הכל מראש, לא הייתי כועס עליו בגלל שלא יכול היה לתת לי את מה שרציתי. ולא הייתי עוזב אותו. ולא הייתי משאיר מאחוריי מילים אחרונות כל כך לא נעימות. אבל את התקופה עם לביא התחלתי לעכל רק אחרי שהיא נגמרה. עד עכשיו לקח לה שנתיים לחלחל, ואני בטוח שהתהליך נמשך.
היום אני יודע שהסיפור האחרון של לביא היה נבואת זעם שרק חיכתה להתגשם, גם אם בצורה קצת שונה משתיאר.
"´אחרי שאדם מת, הקרובים אליו אומרים תמיד שהיו נותנים הכול בשביל עוד חמש דקות איתו; אבל כשאף אחד לא מת, הדקות מצטברות לשעות שנאספות לימים שחוברים לשבועות ולחודשים ולשנים, ואנחנו אף פעם לא יודעים איך להעריך נכון את הרגעים האלה עד שאנחנו לא יכולים לקבל אותם יותר. לפעמים אני חוטף כאב ראש באמצע היום, או שמתחילה לכאוב לי הרגל, ואני מבין שאני כבר לא יודע להבדיל בין הכאבים המיוחדים לבין היומיומיים.
כל החיים אנחנו חולמים, והחלומות מקבלים לגיטימציה מתוקף זה שאפילו באופן תיאורטי לגמרי, יש איזשהו סיכוי שיתגשמו. גם אם רק נס יגרום לזה, וגם אם אנחנו מבינים שזה בעצם חסר סיכוי - תיאורטית זה אפשרי. אבל אצלי כבר לא - אני איבדתי אפילו את הסיכוי התיאורטי. אני כבר לא יכול לחלום.´"

כשאני חושב על זה היום, אני מנסה להבין אם לביא ראה בי בכל זאת מקור של תקווה, סוג של מפלט אחרון. אולי בכל זאת הוא רצה שאציל אותו.
אותה תקרית ששינתה הכל, אירעה בשעת הדמדומים של אחד מאותם ימים. רגע שכשלעצמו אמור היה להיות חסר ערך אבל למעשה הפך לנקודת האל-חזור שלנו. לביא סיים לספר לי דבר כזה או אחר, והיה נהדר כל כך עם האור הזהוב על הפנים שלו עד שהרגשתי שלא תהיה הזדמנות טובה יותר. התקרבתי אליו, שילבתי את האצבעות שלי בשלו, שלחתי בו מבט עמוק ו... ניסיתי לנשק אותו.
קשה להגיד שזו הייתה טעות, כי זה היה מסוג הדברים שהיו צריכים לקרות בשלב כלשהו. אחרי הכל, אני כל כך מאוהב בו.
הוא נרתע לאחור - לא בגסות, אלא יותר בהפתעה, ונראה מבולבל כל כך כשמלמל "אני לא חושב שזה רעיון טוב". אני בטוח שהוא לא ציפה לזה. אפשר להסתכל על זה בצורות שונות במבט לאחור. זה אומנם אירוע שהפך להיות נקודת התפנית הטראגית שלנו, אבל כשאני נזכר בזה, קשה לי שלא לחייך קצת על המצב בו העמדתי את לביא. אתם יודעים - חיוך וגעגוע. הוא באמת היה די מסכן.
לגביי - אני האדמתי. אני זוכר כל כך ברור את החום שהציף את הפרצוף שלי. קמתי, רועד מכעס ובושה, ואמרתי שאני לא יודע מה חשבתי לעצמי. "זה סתם היה ניסיון נואש שלי לתקן את מה שהרוס. אתה כבר לא מקסים אותי יותר". יכולתי לראות שהוא נעלב. התחלתי לרוץ לעבר הבית, ואני מניח שלביא לא רדף אחריי כי חשב שנדבר על זה אחרי שארגע. אבל אני לא נרגעתי ואנחנו לא דיברנו שוב מאז. באותו יום חזרתי הביתה. כנראה שזה אף פעם לא באמת סופי.
כשאני מנסה לשחזר בראש את האירועים, הגורמים לתוצאה בולטים כל כך, עד שנראה שעוד יש סיכוי לעשות משהו בנידון. משהו, בכמה שהכל היה ברור, בוטה כל כך, עד שחייבת להיות דרך לשנות את זה. אבל אין דרך, ואין דבר מוחלט יותר ממוות. וזה משהו ששום דבר, מלבד הניסיון, לא יכול ללמד אותך. כשאתה משחזר דבר גדול כל כך בראש, אתה מחיה את הסיפור מחדש עם תוספת אחת קטנה - הסוף. אתה קורא את התשובה מהלוח, ופתאום מבין את ההיגיון שעומד מאחוריה. זה גורם לך לתת לעצמך מכה קטנה על הברך ולחשוב על כמה טיפש היית, כשמדובר בתרגיל במתמטיקה; אבל במקרה כמו זה אתה נידון לחיים של חוסר שקט. לשורה בלתי פוסקת, לעולם נמשכת, של הפרות סדר. הפיתרון, במקום להעניק לך שקט, הוא כמו חור שחור של פורענות. יש מקרים בהם עדיף להישאר בבורותך.

אני יודע, מבחוץ, כל השתלשלות האירועים נראתה קלאסית. ההתרחשות שהובילה לשיא רגשי, כישלון, אכזבה וסיום חד. במציאות זה לא נראה ככה בדיוק. הגעתי אל הבית שלו כשאני מזיע, ובמשך יותר משעתיים אספתי את כל הדברים שלי. כשסיימתי, יצאתי עם הכל וניסיתי לתפוס את האוטובוס הביתה. לא היה בזה שום דבר מרגש. אני יודע שכאב הגב מהתיק הכבד היה מאוד לא קלאסי.
נכון, הוא בעצם לא עשה כלום, אבל אני רק התחלתי לצאת מגיל הנעורים באותה תקופה, ודברים הצטיירו כדרמטיים כל כך בראש שלי. ואולי, כשדברים נדמים גדולים כל כך, אתה צריך להשקיע פחות מאמץ בלחפש כיוון בחיים, כי כל דבר קטן שקורה לך הוא בעצם דבר גדול.
לפעמים זה נדמה כעל טבעי, אבל לביא תמיד ידע בדיוק איך אני מרגיש. למען האמת, הוא לרוב הרגיש בזה עוד לפני שהפכתי למודע לזה בעצמי, או לפני שהספקתי אפילו לגבש את זה לכדי רגש שלם שאפשר להגדיר. לביא היה רגיש בצורה יוצאת דופן - הדרך בה ליקט את הרמזים והדרך בה הסימנים המקדימים התעכלו אצלו בראש לכדי תשובה, הייתה מלאכת מחשבת אמיתית, מבלי לנסות בכלל. הוא לא התאמץ, ואפילו לא השקיע בזה מחשבה - התשובה פשוט הייתה שם. לפעמים דווקא מכיוון שלביא חשב על הדברים מראש, ופעל על פי מה שהבין ועוד לא התרחש, הוא מנע מהם לקרות כפי שצפה. הבעיה הייתה בכך שתמיד היה צעד אחד לפני המציאות. עד שהכרת במה שלביא ניבא, הוא כבר המשיך הלאה. זה בהכרח יצר חוסר תיאום שבטח התבטא בהתחלה בתסכול, והצטברות התסכול עתידה הייתה להפוך בשלב מסוים לייאוש. לביא ידע את זה, ולמרות שאותה רגישות לא התבטאה לרוב כלפי עצמו, את הייאוש המתקרב לא הצליח להחמיץ. ומרגע שהכיר בזה, הייאוש כבר היה שם - מעצם ההכרה. ולא היה לו שום דבר לעשות כנגד זה.

אני ולביא היינו מציירים תמונות כל כך יפות עם הגוף שלנו - יושבים אחד ליד השני, על שובר הגלים, שקיעה אחרי שקיעה.
באחד הרגעים הגדולים שלנו, אמרתי לו שאני לעולם לא אמצה את עצמי. הוא אמר שהוא יודע, ושזה רק מעיד על הגדולה שלי. וזה בעצם רק העיד על הגדולה שלו.
לפעמים בשקיעה, השמש כל כך יפה שאתה רוצה להקפיא אותה באותו מצב למשך עשרים וארבע שעות.

"באחד הלילות נתקף הנוטה למות עוויתות והובהל לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה. רק בבוקר שלמחרת פקח שוב את עיניו וראה את אמו יושבת לידו ומביטה בו. היה במבט שלה משהו מבשר רעות. הנוטה למות לא יכול היה לשים את האצבע על העניין במדויק, אך משהו בעיניה שידר השלמה, ואותה השלמה הייתה בשבילו הסימן הברור והמוחלט ביותר לכך שהדרך הסתיימה עבורו. לנוטה למות כבר לא היה ספק שהוא הולך למות.  לא נשאר בו שום רגש שלילי שלא בא כבר לידי ביטוי בצורה קיצונית בחודשים הקודמים, ובכל זאת הרגיש כאילו הגיע לשיא חדש של תחושה אותה לא יכול היה להגדיר. עם כל יום שעבר, ההתקפים החמירו מעט והתארכו, ולבסוף הגיע למצב בו לא הצליח לכתוב יותר. מכיוון שלא רצה לוותר על היומן, ביקש מאמו שתכתוב בשבילו, עד שיתחזק מספיק כדי לכתוב שוב בכוחות עצמו. משקיבלה אמו את המחברת לידיה, הביטה בכותרת – ´יומנו של הנוטה למות והסיום המפתיע´ -  ופרצה בבכי. גם מבעד למסך ההשלמה עם מותו המתקרב של בנה, לא יכלה לעמוד בפני הכותרת שיותר מכל המחישה בעיניה עד כמה לא הספיק בנה ללמוד עוד דבר על החיים. בידיים רועדות היא הרימה את העט, ובפנים חתומות, כשמדי פעם מבליחה דמעה, היא כתבה. ביום חמישי בערב, התעורר הנוטה למות לאחר התקף ארוך במיוחד, וביקש מאמו לכתוב. ´תכתבי ככה´, מלמל לעברה - ´יש פעמים בחיים, שבלי שום סיבה הגיונית, כבר אין הזדמנות שנייה. אתה נולד להאמין שלכל דבר יש סיבה, ואתה גדל להבין שלא. וזו ההבנה חסרת האונים ביותר. אף אחד לא באמת שומר עליך´. הנוטה למות לקח לגימה ארוכה מהקש שהשתרך מעל למיטתו, ואז המשיך, כשקולו נשבר מפעם לפעם - ´יש רגעים בחיים שטועים, או שהמזל לא מאיר לך פנים, אבל אתה יכול לתקן את המצב אם אתה רוצה או צריך מספיק. יש לך הזדמנות שנייה. ולפעמים אתה אפילו משכנע את עצמך שאולי המצב הקשה הוא עונש שהגיע לך על התנהגות כזאת או אחרת ושהכול קרה כדי שתוכל ללמוד ולהשתפר בתור אדם, אבל יש פעמים שסתם ככה, בלי שום סיבה שאתה יכול לחשוב עליה, כבר אין לך הזדמנות שנייה. אז אתה חייב לדאוג לעצמך. ואם אתה חזק מספיק ורוצה מספיק ואולי גם אם מספיק מגיע לך, אתה תראה לכולם שלסיפור שלך יש סיום מפתיע´. לאחר שסיים את דבריו האחרונים נשען אחורה, ועם חיוך קטן של סיפוק, על שהצליח להגיד את שרצה, עצם את עיניו. ואמו רשמה הכול, בדיוק כמו שהבטיחה, למרות שזו הייתה המשימה הקשה ביותר שביצעה בחייה. הפעם הבאה שהתעורר הנוטה למות הייתה בשעת לילה מאוחרת. כל גופו רעד, ונראה היה שהוא נחנק. אמו התעוררה, אך עוד לפני שהספיקה לקרוא לרופא, אחז בידה וניסה ללחוש לה. היא ידעה שהגיעה שעתה לאסוף את כל כוחותיה ופשוט להיות שם בשביל בנה. בקול צלול וברור, כשרק זרם הדמעות הדומם מסגיר את תחושותיה, אמרה לו - ´זה בסדר, הכול בסדר´. הנוטה למות החזיר לה מבט, שומע כמו מתוך חלום את אמו לוחשת - והבין לפתע, בשיא העוצמה אליה הבנה מסוגלת להגיע, שהוא לא רוצה למות. הוא התחנן, בלי קול, לאמו שתציל אותו, אבל היא כבר ויתרה. עיניו התמלאו דמעות ופחד אדיר תקף אותו. הוא לא רצה למות. אמו המשיכה ללחוש בקול יציב, כמו מנטרה; ואילו הוא פרכס כולו ומבט של אימה בעיניו. הרעד לא נמשך יותר מכמה שניות, ובסופן נרגע גופו ונרפה על המיטה. מכשיר ההחייאה שליד מיטתו השמיע את שירו האחרון של הנוטה למות, כשלאחות שמיהרה לחדר בעקבות הרופא, לא נותר אלא לחבק את כתפה של אמו ולהוציאה מהחדר."

אולי הסיפור הזה הוא כן על לביא אחרי הכל, ואולי פשוט קראתי לו ככה כי אני אוהב אותו כל כך.
הסיפור שלי ושל לביא, בדומה לסיפורים שסיפר, הוא סיפור פואנטה עם סוף סתום. פואנטה עשויה להיות דרך הצגה נטולת תוכן - ערך מוסף אומנותי ותו לא. האווירה שהיא יוצרת עשויה להיות קריטית, ולעיתים להשאיר אותך מהורהר לגביה ולגבי החיים בכלל, על אף המודעות לעובדה שהיא לא טומנת בחובה דבר.
לפעמים זו רק דרך לגרום לך להבין שלפואנטה אין חשיבות, ושהקסם עשוי להתגלות במרכיבים; מרכיבים שאם מפרקים אותם לגורמים ומנתחים אותם אחד לאחד - עשויים להיות פשוטים למדי ואפילו משעממים כיחידים. אך כמובילים לפואנטה, גם אם היא לא קיימת, הם מקבלים את הקסם.
אדם יכול לבחור בחירה מודעת לחיות חיי פואנטה, אפילו כשמראש הוא יודע שלפואנטה אין כל ערך. הבחירה הזאת עשויה לשנות את כל מהלך חייו. היא עשויה לתת לימים, כלומר לגורמים המרכיבים, תחושת חשיבות; שגם אם היא מדומה, יכולה להיות נהדרת. ובאותה מידה אדם יכול לבחור לכתוב סיפור פואנטה עם סוף סתום, על מנת להעניק לסיפור נופך אחר. זוהי בעצם הפואנטה חסרת הפואנטה.
במקרה שלי ושל לביא, זו לא הייתה בחירה מודעת של אף אחד מאיתנו, אלא פשוט דרך השתלשלות העניינים. אבל בעצם, מצד שני, אולי זו בסך הכל דרכי המודעת לספר את הדברים.
אני יודע שזה נשמע מסורבל, אבל תחשבו על זה רגע.