אתה נזכר בערב בו זה קרה. תמונה מעורפלת של חיבוק. ואתה יודע שאתה הולך לאיבוד לפעמים, ומבקש יותר מדי עזרה; אבל אתה מקווה לעוד פעם אחת אחרונה. "בבקשה תסגור את הפה", אתה מתחנן בלב.
אז אתה חושב על הלילה הראשון. איך בכית ובכית עד שנרדמת -  שינה עמוקה כזו, אחרי שכל הגוף כבר מותש מהרעידות. ובשלב מסוים בלילה, אתה מתעורר, והכל עדיין חשוך סביבך. ברגע הראשון אתה עוד מעורפל ולא זוכר כלום, ופתאום זה נוחת עליך. הלב חוזר לדפוק בעצב, הכאב בלתי נסבל. ואתה עוצם את העיניים ומתפלל שתצליח שוב להירדם – לחזור אל המפלט היחיד מהידיעה. ובסוף אתה מצליח, אתה נרדם שוב, אבל בינך לבינך אתה יודע שזה רק עד הפעם הבאה שתפתח את העיניים.
"זה די אידיוטי, הא?", אתה מחייך בין הדמעות לאיש שיושב לידך באוטובוס ומביט בך בדאגה. הוא לא מבין מאיפה זה נפל עליו ואתה לא מבין איך אפילו נסיעה שגרתית באוטובוס כבר לא בטוחה - זה משתלט על כל חלקה טובה.
לפעמים כשהפה נפתח, והמילים עומדות לצאת - אתה חושב שאתה יודע מה הן יביאו איתן והפחד משתק את הגוף שלך. זה כאילו מישהו מתנפל עליך בסמטה צדדית ומצמיד סכין לגרון שלך - אתה חושש מהנורא מכל. אתה יודע שיש סיכוי שהוא ייקח את הכסף, יסתפק בזה וילך; אבל אתה גם יודע שבאותה מידה הוא עלול לקחת את הכסף ואז לשסף את גרונך. וכל מה שיישאר לך לעשות הוא לנסות להתחנן לרחמים, ולגלות שאתה לא מצליח להוציא קול; לגסוס על הרצפה ולראות אותו מתרחק.
אם לרחם זה להתנשא, כנראה שאני באמת נחות.