לפעמים, כדי לתת לעצמך לנוח קצת מעומס המחשבות, אתה חייב סדר.
אתם יודעים איך אומרים שלפעמים מספיקה רק שנייה אחת של חוסר תשומת לב כדי ש? לפעמים שניות בודדות אוגרות בתוכן כל כך הרבה. לרוב ההשפעה נמשכת יותר משנייה, ולפעמים אפילו הרבה יותר, אבל הבסיס נמצא תמיד באותו רגע ראשוני - יחידת זמן קצרצרה שמבשרת לרוב התחלה כזאת או סוף אחר.
יש שניות בודדות שאוגרות בתוכן כל כך הרבה. לפעמים זו עוצמה, לפעמים זו אמת פשוטה; אבל זה תמיד הכי נכון כשמצב מסוים משתקף בצורה מדויקת בשנייה אחת בלבד.
יש תקופות בחיים, שאת כל האירועים שמתרחשים בהן אפשר לקטלג תחת אותה קבוצה. זה כאילו איזה כוח קוסמי מניע תקופה שלמה לקבל אופי מסוים.
כשמתחילה תקופה טובה, אתה לא מבין מה מצמצם אותה לכדי יחידת זמן מוגבלת; וכשמתחילה תקופה רעה, אתה תוהה למה לא יכול להיות בה קצת איזון, למה לא יכולים לבוא גם כמה ימים טובים בין לבין. אבל אני מניח שאם הכל היה מאוזן בחיים אז באותה מידה שהצער לא יכול היה להיות מוחלט, כך גם השמחה לא.
ויש תקופות בהן הכל מתרחש בערבוביה מוחלטת. אבל אפילו אז האקראיות כל כך קיצונית שקשה להאמין שאין בה איזו חוקיות. הכל כל כך חסר היגיון שקשה להאמין שאין לזה משמעות.
במבט לאחור אני רואה שהיה לי צורך לנסות לתת לתקופות האלה כותרות.

אני חושב שהשיא של תקופת השיא הטובה היה כשהבנתי שאחי הגדול אוהב אותי. יש שיגידו שזה הופך את החיים שלי לחסרי ריגושים, אבל אני מניח שאם דבר מסוים משמח אותך כל כך, זה כבר לא משנה מהו אותו הדבר.
הייתי בן שמונה וזו הייתה שעת צהריים של שבת כשהמשפחה נסעה ביחד לשפת הים.
אני לא יודע אם זה בגלל שהיינו פשוט שונים כל כך, אבל היחסים ביני לבין אחי הגדול אף פעם לא היו טובים. מאותו יום אני לא זוכר הרבה, רק הבזקים שעם הזמן למדתי לסדר בסדר הכרונולוגי הנכון - אני זוכר שההורים שלי נופפו לי לשלום מהחוף, והאחים שלי בנו ביחד ארמון בחול, כשהגיע פתאום גל גדול שהתנפץ עלי וקבר אותי תחתיו. אני זוכר את התחושה הנוראית של המים המלוחים שנכנסו לי לאף ולפה, את ההתפתלות שלי בניסיון לקבל אוויר ואת הפאניקה. כשהמים נרגעו, מצאתי את עצמי צף על הגב ומעליי הבחנתי באחי הגדול, שעמד והביט בי במבט שנע בין דאגה להיסטריה. זו הייתה בדיוק שנייה אחת בה נפגשו המבטים שלנו. הוא הבין שאני בסדר ואני הבנתי שהוא באמת אוהב אותי. לקחו לו בסך הכל כמה שניות להתאושש, לעשות כאילו רק במקרה נפגשנו במים ולחזור אל החוף באדישות מאולצת; אבל אני ידעתי שאחי הגדול אוהב אותי.

באחד הלילות עמדתי במקלחת והתחלתי לסובב את הברז, כשטיפת המים הראשונה גרמה לי לקפוא במקום. אחריה הגיעו עוד הרבה טיפות אחרות, אבל אני נשארתי תקוע באותה טיפה, באותה שנייה. אמרתי לעצמי שטיפות יורדות בגלל שזה כל מה שהן יודעות לעשות. אם הייתי טיפה, הייתי יודע מה לעשות. חשבתי לעצמי שהלוואי והייתי טיפה.

אני חושב שהשיא של התקופה הבודדה היה בסוף אחת השמירות שלי בצבא. הייתי מוקף בירוק צבאי ובצהוב מדברי, ומשהו בעוצמה ובגודל של אלו גרם לי להרגיש קטן. למרות שהייתי כבר אחרי כמה שעות שמירה, הייתי עירני לחלוטין והמחשבות רצו במהירות ובלי שום סדר שיכולתי להניח עליו את האצבע. בסופו של דבר כולן התנקזו למחשבה אחת, שהייתה סוג של הבנה, ואמרה שאני חייב מישהו שיקשיב לי. הייתי צריך להוציא את כל מה שהרגשתי, לבטא במילים את כל המחשבות. הייתי זקוק לסדר.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ולא הצלחתי לחשוב על אף אחד שאני רוצה לחייג את המספר שלו. בסופו של דבר, בתור סוג של מוצא אחרון, התקשרתי למי שהיה באותם הימים החבר הכי טוב שלי.
הרגשתי, בצורה מוזרה, כאילו כל צלצול מחליש אותי קצת.
ההיחלשות הזו הגיעה לשיא בשנייה שנשמע קול המזכירה האלקטרונית שענתה. ופתאום הרגשתי כל כך בודד. נתתי לה להמשיך כמה שניות ואז ניתקתי. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. פשוט הרגשתי כל כך בודד. 

אני זוכר איך באחד הימים התיישבתי סוף סוף לכתוב לאמא שלי מכתב אחרי הרבה זמן שהתחמקתי מזה. זה היה קצת אחרי שהיא עזבה את אבא שלי ועוד פחות מאז שעזבה את הארץ. כשהתקרבתי לסוף המכתב, הושטתי יד לעבר ספל הקפה שעמד על השולחן ובטעות שפכתי אותו על דף הנייר עמוס המילים. כשראיתי את הכוס נופלת וידעתי שכבר אי אפשר לעצור אותה, הרגשתי גל של תסכול גואה בי. המכתב היה אחד מאותם דברים שפשוט אי אפשר לשחזר. זה הרגיש כמו קטיעה סתמית וחסרת פשר של תהליך משמעותי ולא קצר. ברגע אחד, בבת אחת, כוסו המחשבות שלי בקפאין.

אני חושב שהשיא של תקופת השיא הרעה היה כשהלב שלי נשבר לראשונה. יש שיגידו שזה הופך אותי לבר מזל, אבל אני מניח שאם דבר מסוים מעציב אותך כל כך, זה כבר לא משנה מהו אותו הדבר.
זו הייתה שעת ערב מוקדמת, קצת אחרי שהחשיך, וישבנו על המיטה בחדר שלו. השתיקה נשמעה כמו תרועת חצוצרה קולנית כשהוא אמר פתאום שהוא לא יודע מה להגיד. זה כבר הרגיש רע, אבל בניסיון להתעלם מהמצוקה אמרתי, "תגיד את האמת - שאתה אוהב אותי". זה היה מעורר רחמים. הוא הרים אלי מבט אוהד ומלא ביטחון שיכול לצאת רק מאדם שנמצא במקום אחר לגמרי מזה בו אני הייתי. הוא אמר שזאת באמת האמת, והיה במבט שלו משהו ששידר "אתה זקוק לי הרבה יותר ממה שאני אי פעם אזדקק למישהו". וזו הייתה אותה שנייה. מין וודאות כזו שהציפה אותי ולא השאירה שום מקום לספק. הוא ניסה להפחית את הכאב, ואני ידעתי שהלב שלי נשבר. אמרתי לו שאני יודע וליוויתי אותו לדלת. הוא חיבק אותי בניסיון נוסף להקל עלי, או אולי בגלל שרצה לסיים את זה יפה, אבל אני כבר ידעתי שהלב שלי נשבר. 

במבט לאחור נראה כאילו אני יכול לתת לכל תקופה את הכותרת שלה. אבל כשמחברים את כל אותן שניות, מקבלים רצף חסר היגיון שמרכיב את החיים שלי. רצף שהאקראיות שלו כל כך קיצונית שקשה להאמין שאין בה איזו חוקיות, משמעות, סדר מסוים. במבט לאחור החיים מצטיירים כרצף כל כך לא סביר עד שאי אפשר לתת לו כותרת.