בבית הקפה הזה
ישבו כבר פעם.
מזמן, כמו היום.
אולי לא בזה ממש,
אבל ישבו.
בדיוק כך.
גוחנים,
מדברים בלחש,
רומזים למלצריות,
שואלים: "אולי יש.."
משפילים עיניים
אל קרסולי הנערות,
לבל ייתפסו בקלקלתם.
מדברים פוליטיקה,
ורכילות ומזג אויר,
ומסעות בעולם
ולפעמים גם
דברי הגות.

פעם היו באים
בכרכרות
מטרקליני המרקיזים
או פוסעים רגלי
מבתי החייטים,
או מבתי המלאכה
של הבורסקאים,
או מרציפי הנמלים.
משלמים במטבעות זהב
או נחושת.

היום יורדים במעליות
מגורדי השחקים
של חברות ההיי-טק
או ממגדלי הזכוכית
של בורסות הנאסדאק,
או מחנויות האופנה
בקניונים,
או מהקוקפיט של הג´מבו.
משלמים בכרטיס אשראי
ומשאירים טיפ.

אבל כסאות הקש,
ומאפרות הזכוכית,
והתפריטים המעוטרים,
והמלחיות האפורות,
וקולות הכוסות בבאר,
נשארו כשהיו.