בס"ד
פרפר לבן לבי
תופר ברפרופו הזיגזגי על קו האופק הידידותי את השמים והארץ
מחבר בנגיעה שמיכת שדה אלי תקרת רקיע. בחדרי האפלולי
אני שרועה חסרת אונים מרוב כמיהה על מיטתי בעצימת עיניים
וכל הפאר האביבי שוב נע על הרשתית.
פיסת ירוק של אחו, שדה חיטה דשן להתפקע, מיליוני גבעולים כפופי שיבולת
מאוושים ברוח הקרירה
משתחווים גלים גלים אל תכלת
פשוטה כמו חיבוק כמו שמיים בציור ילדות
והפרפר שבינותם, המחולל לו בהיסח הדעת
לבן וקל, חסר משקל, נכסה נגלה. נכסף עתה
לב הבשר המאוגרף והמדמם שלי גם הוא לרקוד, וכמו צפרדע משוגעת
נחבט ללא רחם אל סורגי הגוף המאובק והחשוך
נלחץ עיקש לפרוץ מכלוב צלעות אנוש, להשתחרר
לצאת זכאי, להתנפנף כמו הלבנין הזה שכל חייו רק יום אחד
היום הזה הצח בלבד
להנשא כעב קטנה פתאום למעלה ואליך. אך לשוא
תגובות