עירית יקרה.
הבז הרחיק נדוד, וכבר ליבי שכחהו... ושוב, לא אאמין באהבה גדולה אחת, יחידה. נידמה כי ליבי רק רוצה שיאהבוהו. כך נידמה לי, עיתים, שהאהבה היא דבר כה גדול, עד כי לעולם תבעיר את הלב בכמיהה- גם אם ילך אדם אותו אהב בכאב.
מעולם היה היכל האהבה יקר לי כל כך וזול לי כל כך. נגיש עד בלי די- ובאופק הרחוק, לעיניי בלבד...
ואולי תמיד ליד: נוגעת- לא נוגעת. אף פעם לא בתוך, בפנים, בתוך ההיכל. כל חיי מבחוץ. אני ודמיוני איתי.
האם אני מתבגרת, עירית? האם אני משתנה? ואוליי מדחיקה אנוכי, ואולי מכחישה- והכל ישוב אל מול פניי ביום מן הימים ואסתנוור עד בכי?
חיי כגלי לבה מהר הגעש של אישיותי. ועיתים, אדמם לעשן מיתמר ברוח- עייפה וזקנה- יבשת לב, ממשיכה במעגל המסחרר של אישיותי: כשחיה- כואבת, כשמתה- מתקדמת בגבעות החול הטרשי.
חשבתי, עירית, שתעזרי לי לגבש את עצמי מחדש- לגביש אישיותי מבריק, משויף. אך את לא עונה לי, וכתיבתי אלייך כדמעות מפוזרות, מפזרות- דימעה אחר דימעה... מילה אחר מילה מטר מילותיי אלייך- ובתוכן אני. אך רחוקה כל כך... ללא לחלוחית רכה בעיניי...
.את אהבתי המודחקת, משערת אני, כי הולכת ואוצרת אני בתוכי פנימה.אולי לעולם תיוותר באפלת אישיות קרה. אוליי מבפנים תשרפני
ואולי יום אחד, כשהלב יתחיל להלום, תרים ראשה מחדש בתיקווה מאירה. וכשיראה אותו איש, את עיניה הזוהרות של אותה בתולה יפהפיה... ישפיל עיניו ויברח
גם הוא.
אינני שלך, ושל איש מלבדך, ובכל זאת-
שלך,
שירה
