בס"ד
עירית שלי,
וכי מדוע אכתוב שלי? השלי את? ובכל זאת כתבתי. מנהג רכשתי לי לנהוג קירבה באותם שאחפוץ בקירבתם, הן תדעי.
מהו הגבול המפריד בין סערת הנפש האוהבת ובין הטירוף? אי השפיות נדמית לי כטיבעית ברגעים אלה. אולי האנשים החיים הם המטורפים בלבד, ואנחנו, המומיות החנוטות, אנשי הצינה הציניים, המתנו את נפשנו פנימה...?
אך ברור לי הגבול. השפוי הוא היודע לשתוק את טירופו: "כן, הכל בסדר", "ומה עם המשרה הזו?", "ודירה כבר מצאת?", "נכון שהעוגה נהדרת? אמרתי לך שהיא תצליח". וכך נשארים אנו זרים. אינני מכירה איש.
-ואולי רק נפש האמן היא טרופה שכזו? ונפש האוהב
...יודעת את עירית, חשבתי כי סוף סוף מצאתי אדם שאוכל להסיר את המסווה הקר שעל נפשי הבוערת, ולחלוק עימו להט, טירוף, חיים. אך תדעי מה עשה לי , עירית?
הוא, את המסווה-
לא הסיר.
ורק הביט בי בוערת עד כלות.
עירית שלי, היש סיכוי לאהבה? היש סיכוי לטוהר? לקדושה? לאמת? לקסם? לחיים? לאור ולטוב?
נדמה, כי אם יעזבני, לא אוכל להאמין בכך יותר.
הן לא אאמין יותר בעצמי.
שירה
תגובות