"מליח הריהו כרותח, כבוש הריהו כמבושל", האותיות הקטנות פרצו בשירה קולחת ואיימו להטביעני בים של לגלוג אימתני. עיני הטרוטות היו בוהות בשקערורית השומן הצהבהבה שהותיר שערי על גב הספר. יותר מכל דבר אחר הייתה זאת עדות חיה לתוקף אותי בחצי שעה האחרונה. ושוב, נחתו עיני על אותו כתם שמנוני, אך הפעם דווקא היו אלו המילים שלכדו את עיני. האותיות הצטרפו למילים והמילים כאילו היו מבקשות שוב את מגע שערי. אם לא בזכות העובדה שגבי המכופף החל להביע את זעמו הייתי אומר שהיה זה רק חלום. צמדי מילים אלו היו מתחננות על נפשם וכורעות ברכיהם לפני למען אשאיר שוב את שמנונית ראשי על גבם.

ספיקות ספיקות של לבטים החלו להדהד במוחי. "וכי מתי יצא לך לאחרונה להיות פעיל במתן עזרה לזולת? לא כל שכן כשאינך נדרש לעשות מאומה ורק להשאיר את ראשך מוטה! וכי יעלה על דעתך לסרב לבקשת עזרה מפי עוללים ויונקים? ואם תרצה לומר שבאים בימים הן, הרי על אחת כמה וכמה מוטלת עליך החובה של הדרת פני זקן?!" סבלנותם של אותיות הגמרא החלה לפקוע וזעם רב היה ניכר בעיניהם. "הפעם אסרב לבקשתם, הפעם אהיה חזק ולא אתפתה למידת חסד במקום שגבורה דרושה בו, וכן לימדונו רבותינו והתעלמת מהם - יש פעמים שאתה מתעלם! וכבר פסק השו"ע בתחילת ספרו "יתגבר כארי" ואולי כוונתו הייתה אף לדין זה, העומד לפני?" מכיוון שזכרוני לא בגד בי בשעה עגמומית זו ועלו למנגד עיני דברי הרמב"ם "לעולם אל יהי אדם דן יחידי" השארתי סוגיא זו בתיקו, ונתתי לגבי להתיישר על מנת להתרחק מפגיעתם של מנוולים אלו.

ליבי החל לרחוש מעין משוש מוכר מאותה תקופה שחלפה וחזרה, ותוגה רווית אושר החלה להציפני. "כך בדיוק היה גם בישיבה!" ניסיתי להזכיר לעצמי במעין חדווה בדויה. אורות רחוקים מגנזי זיכרונותיי עלו וצפו כאילו הזמן שעבר רק דאג להבריק ולצחצח אותם. נפשי הייתה מכספת לניגון, ולולא נגינות הפלא שהחלו מרטטות מכיסי, היה עולה בידה לפתותני לפרוט על נימי גרוני הברות ולחברם למעין מנגינה. מה תמוה בית מדרש זה, זכורני מקום אחר בו אפילו ספק ספקו של רחש מתכתי היה זוקר את עיני כולם לעברי וחמת זעם מביטולה של תורה הייתה ניכרת במבטם. ואילו כאן שקט. ניכר היה שהריטוט מסב ליושבים מורת רוח מסוימת, אך גם חריקת מושבי המסתובב היה מסב מורת רוח דומה. ואולי אין זה כלל מורת רוח אלא מעין רחש תמידי הקיים בחללו של בית המדרש? בין כך ובין כך הריטוט חדל, השיחה לא נענתה, ואני חזרתי לדון באותה חתיכת איסור שנמלחה והריהי כרותחת.

חתיכה זו, שמעולם לא הזיקה לאיש ולא ניסתה לעשות עוול הריהי אסורה. ואולי כך טבעו של עולם, ניכר הדבר כי אף בעולמות הגבוהים יודעים את שיודעים אנו כאן. נשמתי הכלואה החלה לחשוק באותה לחלוחית מלח על מנת לשרוף ולהרתיח את סיגיה. נפשי הייתה נעה ונדה מעליונים לתחתונים בחיפוש אחר מזור  עבור אותה "חתיכת האיסור", שנטפלה אליה. בגופי וכל כוחי, הייתי מנסה שלא להישרף בלהט צימאונה של הנשמה, אך תשוקתה של זו הייתה חזקה אף ממני. כך, הרהורי תשובה נידחים היו נפלטים ונבלעים והעולם היה מתבשם מרגע לרגע. בשעה קשה זו עשו עצמם כל האותיות שבגמרא חטיבה אחת והיו מוכיחות אותי על בוגדנותי, ואומרות: "אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה..." ואני, בשארית כוחותיי הייתי מסתם את טענותיהם ומתרץ להן את שידעו הן ממילא... "ומדיחו היטב היטב"!